ב"ה

שני מעמדות הראויים לנזיפה

יש מקום לגעור בבני שני מעמדות : אלו מזיקים לחברתנו, ואלו מזיקים יותר.
הראשונים הם בין היושבים במוסדות השלטון המקומי. הם קשוחים וקשי-לב שמישהו אכזר אפילו מהם (קשה-לב ארצי) זרק להם עצם, רק בזכות `טובות` שהמקומיים עשו למענו – עמדת-כוח מוניציפאלית. לאחר נסיון-חיים ארוך של חנפנות סבורים `שליטים` אלה כי מגיע להם פיצוי והם מנצלים את הכסא בעיריה כדי לרפד את הקן הפרטי ולשרת את האינטרסים (הצרים עד חמלה) שלהם. הצבת משרתיהם הכפופים להם בעמדות שוליות מרסנת, מבחינת הגבוה במדרג האכזריות שהעניק להם תפקידים אלה, את הקטנים ומחזיקה את תסכוליהם על אש נמוכה.
השניים מגעילים יותר מהראשונים, אף כי לא נבחין בזאת בהצצה ראשונה. זהו האוסף של אנשים `נחמדים` המסרבים להשתמש בכוחם החברתי-כלכלי המשותף כדי לפרוק את העול ולשבר את חרצובות הרשע. הם אינם `עושים גלים`. כל עוד עולמם הקטן מסודר איכשהו הם לא ייחלצו לעזרת הסובלים. הם, כמובן, יודעים כי יש אנשים רעבים / קופאים / חולים / עדים להדרדרות ילדיהם לביוב החברתי – הלוא הם תורמים להם דמי `צדקה`; אבל הם לא ייצאו לקרב עבורם. הם מחזיקים גמ"ח-ים, מקבלים אורחים לשבת, מביאים עוגה למאושפז. הם מקיימים בגופם את המצוות פטורות-הסיכון, מתהדרים במעשיהם ושומרים על מצפון נקי. אולם אין זה צדק יהודי. צדק יהודי ראינו אצל אליהו הנביא, המכבים, בר-כוכבא – וכאלה נחוצים בכל דור. אנשים אלה חוגגים את חנוכה – מה הוא מסמל עבורם? משמעות חנוכה היא מעבר לסופגניות וללביבות; בחנוכה מציינים את ההשתחררות מן ההתיוונות (בעיה יהודית-פנימית). הם מברכים בשם `א-להים` – ראוי לתת דעת: `א-להים` בגימטרייא `האמת וצדק` (646 =200+446) . איך מעיזים הם להשתמש בשם זה?
יהדות פירושה נטילת סיכון אישי, לפי הצורך, כדי למנוע ייסורים מהזולת. פירושה אפילו העלבה של נושא משרה צבורית – בידיעה כי מהלומת-הנגד, הכתמת שם העולב, היא בלתי נמנעת – והכרה בהוצאת `חוזה` על ראשך מטעם איזבל.
היהודים ה`נחמדים`, בדרכם שלהם, למעשה מזיקים יותר בטווח הארוך מאלה המושחתים בגלוי – כי הם אינם עושים מאומה למען מיגור אי-צדק, פעולה המצויה בתחום יכולתם המשותפת, לפחות ברמת הישוב שלהם כהתחלה. סך הכוח ברשותם עולה בהרבה על כלל עוצמת השלטון ומקורביו. הם עשויים לייצר טוב רב ביותר אם ינהגו יחד באומץ – אך הם מצטנפים באימה ודואגים רק לארבע האמות שלהם, וכך נמשך הסבל דור אחרי דור.
יביט כל אחד בעין בלתי משוחדת ברשות המקומית שלו – כמעט תמיד אלה אנשים קטנים בעיניה של הממשלה. ממש כך גם עלינו לראות אותם. הם, לאמיתו של דבר, אנשים קטנים מאד. מדוע עלינו לבקש מהם משהו?
נתבונן בעולם המתמוטט סביבנו – האם אין זה ברור כי הסירוב להגן על הנדכאים הוא שהוליד את גישת-הזעם שלהם `אין לנו מה להפסיד`? האם אין זה ברור כי דור שלם של נוער יהודי גדל במבוכה ובניתוק חברתי-מוסרי לנוכח ה`מופתים` שלהם, חסרי השדרה – המשתחווים, בחיוך מתחנף, בפני אפסים מנופחים? האם אין איש מכיר בהשפעת פחדנותו להלחם בשם ה` למען חסרי היכולת באמת – על אותם נזקקים? האם אין זה ברור לנו כי אם לא נאסור מלחמה מוסרית נגד אי-צדק כעת, יגיעו ילדינו, נכדינו ונינינו כמעט בודאות למצב של `אין לנו מה להפסיד`?
מי יוכל לחיות כך עם עצמו?

מופתי חסד

קיים צורך, על פי תחושתי, לטפל בתת-נושא מסוים (השייך למאמרי "שני מעמדות הראויים לנזיפה") ולהכיר תודה לקומץ של אנשים בחברה המשרתים את הקהילה ללא תמורה ממשית – בנאמנות, בהתמסרות וללא לאות – במשך שנים רבות ואפילו עשורים. אנשים אלה הם מופתי חסד.

אחדים מהם ידועים בקהל – ולא בגלל התנשאותם; השרות שהם נותנים הוא פומבי מטבעו וכיוונו. אחרים יכולים לשמור על אלמוניותם, כי טבע השרות שהם נותנים מאפשר זאת.

היכרתי רבים מאנשים אלה ונזקקתי לעזרתם – שנמסרה לי בחיוך. אני מכבדת אותם. דוקא משום הכבוד שאני רוחשת להם, מרתיחים אותי הראיונות החושפניים של אותם אנשים בתקשורת; אלו משחקים לידיהם של הפוליטיקאים, המשתמשים בהם כעלה תאנה. כלי הקודש של ארץ הקודש נגררים שגרתית אל החוצות כדי לקשט את החברה – בעוד הכל יודעים את כיעורהּ. לכאורה נועדו אותם ראיונות לחלוק כבוד לראויים לו; כך יחשוב בודאי כל אדם הגון, עד שילמד על המתרחש מאחורי התמונות והמילים.

השלטון מעולם לא שיתף פעולה עם משרתי קהילה אלה ולא דאג לחסות ארגונית עבורם. יתר על כן: הם מטופלים בזלזול ניכר. פעם, למשל, הוחלט בצפת להעניק פרס לאחד מאנשים אלה על מפעל חיים של חסד ומעשים טובים. יומים לפני הארוע הודיעו לו על כך – ללא מתן אפשרות לאותו אדם להזמין מישהו לטקס. האם איש אינו סבור כי מופת החסד, שתרם לעירו ביותר מדרך אחת, זקוק לעשרה ימים (או שבוע לפחות) לצורך התארגנות והזמנת אורחים?

יש בענין זה, מעבר לזלזול הממסדי באישים המקדישים חלק גדול מחייהם למען הקהילה, גם השפלה קבועה של אותם אנשים; השלטון רואה בהם `פראיירים` העושים את העבודה המלוכלכת במקומו.

מקומם במיוחד מחזה הקידות והתשבחות במופגן של הוקרה והערכה מצד השלטון ובני חסותו כלפי אנשים עדינים, טובים ומסורים במיוחד. אנשים נהדרים אלה מנסים, בפשטות, לנקות אחרי השלטון ואחרי הנהנים מחסדיו (כמו, למשל, המתחברים לרשת המים המקומית חנם) – ואז אותם מטרידי-הציבור, המקבלים משכורת ממשלתית ו/או מוסדית, מברכים את המתנדבים בפני המצלמות – בעודם בזים להם ומנצלים את טוב ליבם הרחק מעיני הציבור.

מוטל עלי, אפוא, להיות מותחת הבקורת על היקרים והנעלים ביותר בחברתנו, הראויים לכבוד הרב: מדוע מעולם לא התארגנתם לגוף-גג מלוכד של שרות הקהילה ו`כלב השמירה` של הממסד? רובכם אינטליגנטיים מאד, מחונכים היטב, בעלי קשרים מסועפים בארץ ובחו"ל. הלא אתם אנשים משכילים, רב- לשוניים, רב- תרבותיים – מדוע לא השתמשתם בכלים שהופקדו בידיכם כדי להזיז את הממסד לפעול למען האינטרס הציבורי? למשל: מבוכה בין-לאומית עשויה להיות התחלה נאה. תוכלו גם להדגים עבודה בשיתוף פעולה כדי להביא את היושבים במשרדים למדרגת מתפקד בלבד, כי זהו יעודם. מדוע לא גרמתם להם לחוש כלפיכם יראת כבוד אמיתית, לה הנכם ראויים? מדוע לא אילצתם אותם להיות נועצים בכם אם הם לא הגיעו לרמת הגינות הולמת ולהכרה בצורך זה בלי הכוונה? מדוע אתם מוכנים לשמש כמסך עשן עבור המוצצים את דמהּ – ומימיה – של החברה? הרי אתם מופתים חיים של לימוד אמת: על החסד להתמזג עם הגבורה.

דורין דותן, צפת