ב"ה

מה משותף בין יהודה בן תימא ללואיס בריינדס

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים." (אבות, ה, כ). לואיס ד` ברנדיס (היהודי הראשון בבית הדין העליון בארה"ב. נתמנה לשופט בידי הנשיא וודרו וילסון, 1916) היה אומר: "בין העומדים לפני מעטים היו רעים באמת. אך חלשים רבים מאד עמדו לפני." שניהם הורו, אפוא, כי החולשה – לא הרוע – היא הורתו של החטא. יהודי חלש, פקפקן וחששן לא יוכל למלא את רצונו של ה` ית`.

פחדנותו של עם ישראל בדורנו היא הגורם לכל הצרות המתרגשות עלינו, כי בהיותנו נפחדים יוצרות נשמותינו מצבים הדורשים התמודדות אמיצה – ובהמשך יעשו המצבים בהדרגה גרועים יותר ויותר עד שנמצא את העוז בקרבנו להמיר את הפחד באהבה. לא, אינני מתכוונת כאן לעוז הנפש החיוני לשדה הקרב, כי אם לאומץ הלב הנחוץ למלחמת חורמה בפחדינו מפני הכרת מיהותנו ומהותנו.

רב בישראל, שתפארתו היא על היותו נושא אקדח לנוכח הסכנה, מצהיר זאת – במקום להכריז מלחמה על דמיונו שברא את הסיוט בו הוא מוצא את עצמו. אין זה רב (=גדול) כי אם גבר קטן ומבוהל שכל תקוותיו לישועה תלויות במכשיר מתכתי. לא נוכל לראות בו סמכות תורנית. הוא עובד אלילים בפועל הזקוק לרחמים. אנשי עירו מקבלים עליהם את סמכותו הדתית-כביכול משום יחוס אבותיו, וגם זאת פחדנות. יהדות אמיתית אינה מתחשבת ביחוס.

הצטברות הפחד של העם היהודי בימינו היא סבת כשלונו של החלום "להיות עם חופשי ב-ה-ה-ארצנו", מובאה ריקה מתוך המנון שכבר אינו אומר דבר לרובנו. הפחד לקיים את המצוות בין אדם לחברו הוא המגונה מכל. מתוך פחד זה יצרנו לנו יהדות נלעגת – יהדות רכרוכית, רדודה ותלושה הדוחה את הצעירים. ואילו אנו, הנותרים בזרועותיה של האורתודוקסיה – מתעוותים ביסורי תסכול, שחים תחת מטען המנהגים המיותרים ושקועים בביצת האמונות הטפלות. מי באמת חושב כי ה` ית` נהנה מן ההמצאה של "עוף גלאט" (!!) – שאינו אלא תכסיס להתחמק מן השאלה: מי אינו יכול להרשות לעצמו עוף בשבת? האם ה` ית` משתבח בהיותנו מניחים תפילין מהודרות בטרם הנעלנו כל ילד עברי?

בגלות יכולנו לרמות את עצמנו ולטעון: "אנו נוקטים בדרכים מעושות אלה כי הגויים (מרושעים עד האחרון בהם...) אינם `נותנים` לנו לקיים את המצוות בארצנו". מהו התרוץ כעת? מה, מלבד פחדנות וקטנות-אמונה, מובילים אותנו להוליד באכזריות את "התר המכירה"? אין דבר כזה! כל אדם האוכל תוצרת חקלאית של תשס"א-התר-מכירה – מבטל מצות אל-תעשה מן התורה, סוף פסוק. עם הרבנים הנכבדים הסליחה על גלוי האמת לעם.

האם יש המאמין באמת כי נוכל לנוח על זר הדפנה המוסרי של צדיק כלשהו? האם שריריך מתפתחים כשהרבי מתעמל? האם תחוש רווחה במעיך אחרי שהרבי עשה את צרכיו?

איש לא יזכה ללמוד תורה באומץ הדרוש להכנעת הדמיון ולהשלת ה"אנכי" (קבלו זאת כעובדה) ללא מיצוי יכולתו הפרטית להביא עוד צדק לעולם העשׂיה. אם לא עמלתי ולא הסתכנתי למען זולת, יחקור אותי המלאך: "למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי?" (שופטים, י"ג: י"ח). כדי ללמוד תורה כהלכה על אדם לאמץ את לבו ולהכניע את ה"אנכי" ואת הדמיון. על אדם ללמוד להשתחרר מן הדעת כדי לא לצאת מן הדעת – ואתה, החושש מסכון אישי ברמה הגשמית-חברתית-כלכלית למענו של הקב"ה, סבור לתפוס מה מעבר לתלמוד הבסיסי?

מעולם לא הכרתי עיר שקועה כל כך בבוץ התבוסנות כמו צפת, עיר הפסוידו-קבלה. לכן היא מפוררת, מטונפת, עניה עד חרפה, חולנית ותקועה בעבר. גרוע יותר: לכן פרחה כאן הקבלה המזויפת. איש לא ההין לאמר: "הנלמד כ`קבלה` הוא הבל גמור ואמונת שוא. אנו צמאים לתורת אמת, כמהים לדברי נביאי האמת והצדק שלנו!"

אסביר לכם דבר אותו הרבי מלובאביץ` לא הסביר לכם. עצם השתוקקותך יוצר פער בל-יגושר בינך לבין הנשאף כי הוא מנציח את היות מושא התאווה תמיד – מאידך "האחר". לכן מגוחכת ההצהרה: "אנחנו רוצים משיח עכשו!" חלוף אותיות של רוצה הוא צורה. עליך להמיר את תשוקתך – בהתגשמות הנשאף, כדי לאפשר את קיומו. על כולנו להעשות המשיח – כן, גם את ואתה! – ולשם כך עלינו להיות אמיצים. להיות אמיצים מאד, מאד.


דורין דותן, צפת


מאנגלית: דניאל דותן