ב"ה

אהבות כשרות

זה קורה במשפחות הטובות ביותר. יום אחד, אחרי אכזבות אין מספר, את מביטה
בבן-זוגך ומבינה כי איש זה, אותו אהבת שנים או אפילו עשורים, פשוט אינו
מסוגל לספק כמה מן הצרכים העמוקים ביותר שלך.

התגובה הראשונה היא הכחשה. לא, כנראה יש לי `יום רע`, אולי תפסתי יום של
ביקורתיות-יתר. אבל המחשבה חוזרת אליך שוב, וחוזרת ביום אחר. התגובה השניה
היא הלם. מה, הנישואין שלנו אינם מוצלחים!? הלא אהבנו כל כך, היינו כה
קרובים! איך יתכן? מה קרה לנו? התגובה השלישית היא זעם כלפי בן-הזוג.
רימית אותי! אינך האיש כפי שהצגת את עצמך בפני! אני רוצה גט!! אינני אוהבת
אותך יותר. אני רוצה ללכת מפה!

אבל אינך רוצה ללכת. את עדין באמת אוהבת איש זה מאד. בניתם כל כך הרבה יחד.
גידלתם ילדים יחד, הקמתם בית, אולי גם עסק. אתם שותפים לזכרונות כה רבים.
הקשר ביניכם עמד בתלאות כה רבות. איך אפשר לשבור זאת כעת? אך תחושת
הקיפוח וחוסר הסיפוק שבה ומכרסמת בך ואינה מרפה. התגובה הרביעית, שתבוא רק
אם את מניחה לזעם ולדכאון לחלוף ואת בוטחת בבן-זוגך ללא סיג, היא לשבת
ולשוחח בגלוי עם איש זה שהיה, לאורך שנים כה רבות, חברך הטוב ביותר. אתם
מעלים זכרונות, החוויות המשותפות עדין יקרות לשניכם. באמת אינך יכולה

לתאר לעצמך חיים בלעדי אדם זה, החבר הטוב והאהוב של ימי נעוריך.

אולם עכשו כבר אינך צעירה והצרכים שלך שונים מאלו שהיו לך כשפגשת איש זה
והתאהבת בו. עברו עליכם כמה שנים. הערכים הבסיסיים עליהם הסכמתם בשנות
העשרים שלכם עדין קיימים אם החיבור ביניכם בריא; אך עתה בשנות השלושים,
הארבעים ואולי יותר נוספים הבטים חדשים לאופיו של אדם והם בקדמת הבמה,
דורשים התייחסות.

למרבה הפרדוקס, עצם היות נישואיכם כה מוצלחים גרם לך לגדול, להשתנות
ולהתבגר. "אין טעם לרמות את עצמנו: התפתחנו בנפרד בדרכים משמעותיות רבות.
יש בי דברים אותם לא תוכל לדעת ולא תוכל לספק, להם לא תוכל להיות שותף. גם
אצלך אתה כעת הגון דייך להודות יש דברים בהם לא נגעתי מעולם ולא אוכל
לגעת. אבל אנחנו עדין אוהבים זה את זה מאד מאד. מה עלינו לעשות? אני רוצה
שתהיה מאושר ויודעת כי גם אתה רוצה באושרי".

אנו מתבוננים אל תוך עצמנו, והנה מסקנה מפתיעה: "אני מסוגלת לאהוב גם
מישהו נוסף, אפילו כשאני עדין אוהבת אותך. אהבות אלה אינן, בהכרח, עומדות
בסתירה; אולי הן אפילו משלימות זו את זו. אני יכולה לתאר לעצמי את האהוב/
ים האחר/ים שלי כידיד/ים טוב/ים שלך. יתר על כן, אני יכולה לתאר לעצמי גם
אותך פותח אפיקי אהבה נוספים, נוסף לזה שלנו; אני חיה בשלום עם מחשבה זאת
אין היא מעוררת בי קנאה. למעשה היא מביאה שלוה לנפשי".

איזה רעיון! ריבוי-נישואין! חילול הקודש! אפיקורסות! האם יצאתי מדעתי? לא,
זוהי כנות בוטה. כעת אני בוגרת. הצורך הילדותי בהערצה בלבדית אותו דרשתי מן
ההורים חלף לו. עכשו עלי להיות נאהבת כבוגרת ובשלה. אני זקוקה לאהבה מורכבת
יותר מזאת של ימי נעורי, כזאת שאיננה אנוכיית כל כך. כעת אני מוכנה לחלוק
אותך עם אחרים; לא עוד אזדקק להרגשה כי אני היקרה לך בלבד.

טוב ויפה, אך אין זה סתם בן-זוגי. זהו אישי לו נישאתי על פי ההלכה, כדת
משה וישראל וקבלתי על עצמי את כל הכרוך בכך ביום כלולותי. פה שורש הבעיה:
אנו אמנם נשואים. אין אנו "סתם" נאהבים, סתם חברים. אנו איש ואשתו.

ההלכה, ללא פשרה, אוסרת על האשה רבוי אהבות. רבוי נישואין בוטל, גם לגבי
גברים, ע"י רבנו גרשום )הרגמ"ה( , ע"ש, לפני כאלף שנה, מלבד במקרים
מיוחדים ונדירים. עם זאת למדנו כי עד ימיו של דוד המלך הותרו יחסי פנויים
(שאינם ארוסים או נשואים). אז נאסרו יחסים אלה (התלמוד הבבלי, מסכת
סנהדרין, כ"א ע"א ע"ב) מחשש לפריצות נרחבת, בגלל מעשה אמנון ותמר (שמואל-
ב, פרק י"ג). סיפור אמנון ותמר מחזק את עמדתנו. המושג "פנויים/פנויות"
מתייחס לא רק לצעירים-רווקים, הנוטים להסתבך במערכת של חופש מיני/רגשי
המתקיימת לפני הנישואין; "פנויים" כולל גם מבוגרים שלא נישאו אי-פעם
ובעיקר גרושים/ות ואלמנים/ות הם יותר בוגרים ומורכבים רגשית, נוסף למצבם
החברתי ובגללו, ולכן נוטים להזדקק לבני זוג רבים. עם זאת קיימת בהלכה פרצה
המאפשרת לבוגר יהודי למלא את צרכיו הרגשיים באהבתו של אדם, נוסף לבן זוגו
פשוט, לא להינשא. אין חוק המאלץ את בני ישראל לבוא בברית הנישואין. מצוות
"פרו ורבו" חלה על הזכרים בלבד ופירושה הוא הבאה לעולם של בן אחד ובת אחת,
ולא מאשתו של אחר. פרצה זאת לא היתה נשארת אילו היינו אמורים באמת לחיות
במונוגמיה מוחלטת. יהדות אמיתית מספקת את כלל צרכיו של היהודי, מן
הרוחניות הנשגבת ועד ליצרים הבסיסיים ביותר. העדר הצווי להינשא פירושו כי
עלינו לגדול אל מצב רוחני-חברתי וגשמי בו אין קיום לנישואין המונוגמיים.
כך גם נפתרת לחלוטין בעית הממזרות (למעשה דיני ממזרות מנוסחים בלשון כה
חריפה וחד-משמעית כדי לעורר רחמנות בלב ורצון לפתור בעיה זאת). במלים
אחרות, היהדות האמיתית מכירה בצורך ממשי של אנשים ממשיים ומספק, בתחומיו
כחוק, דרך להגשמת שאיפות גשמיות ורוחניות של כל נפש.

קיים חשש לפריצות מזדחלת דוקא בחברת ימינו, אשר בה מיוסדים קשרים מיניים-
רגשיים על גחמה חולפת. רבוי אהבות איננו מתירנות. פירושו כפשוטו: רבוי
אהבות (אהבות, לא הרפתקאות, לא `סטוצים` ובודאי לא בגידות המערערות את
יסוד היחס). בינתים, אין במילון העברי בטוי כזה; גם לא מצאנו במילון
האנגלי את POLYAMORY (פולי =רבוי ביוונית קדומה; ו-אמורוס =אהבה בלטינית)
כי החברה המערבית מסרבת להכיר באפשרות זאת. אך אין זה משחק ילדים; רבוי
אהבות אינו מיועד לצעירים הנוטים, עקב גילם הנמוך, לחוסר אחריות ולדרישה
מתמדת לספוק מיידי של גחמותיהם. הוא מיועד לבוגרים בעלי אחריות המבקשים
יחסי אהבה והבנה עם יותר מבן-זוג אחד. אין המדובר כאן בתשוקה הילדותית
לרבוי חוויות, כי אם בהכרה כנה של מציאות: לא אצפה מאדם אחד, ויהא הנפלא
מכולם והמתאים לי ביותר, כי ימלא את כל מאוויי הגשמיים, הרגשיים והנפשיים
לאורך שנים אפילו עשורים. בדומה מכירה גם אני בחולשותי ומגבלותי; לא אוכל
לתת למישהו את כל צרכיו. הצגת דרישה כזאת בפני כל אדם, כולל הדורש עצמו,
משמעותה אכזבה מובטחת לשני השותפים המלווה בתחושת כשלון תהומי. כמה
חברויות יפהפיות התרסקו אל סלעי המיתוס של אהבה בלבדית! אהבה איננה בלבדית
; מעצם טיבה היא לא תוכל להיות רכושנית.

הכותבת חפשה באינטרנט אתרים העוסקים ברבוי אהבות. הממצא מאכזב למדי. חלק
גדול של `פוליאמורי` באינטרנט מתקשר לכתות תמהוניות, עבודת אלילים, אפילו
שטניות (!!), ר"ל. נראה הדבר כאילו, בדעתו של איש המערב, מונוגמיה היא
המקבילה הארצית למונותאיזם. לאשה יש בעל אחד, והוא מצדו מאמין באל אחד.
אוירת מבוכה שורה על נושא רבוי האהבות; לפי הצגתו באינטרנט, זה באמת רחוק
מקדושה. למעשה אין להתפלא על כך; מן הקבלה אפשר ללמוד כי ככל שהבטוי
האלוהי קדוש יותר, על ה`כלי` הקולט אותו להיות חזק יותר. אי יכולת לקלוט
את הקדושה גורם ל`שבירת הכלים`: טירוף, חילול הקודש ומיתה מוקדמת. אכן, יש
סכנות רבות האורבות לרבוי אהבות בחוסר אחריות.

נושא נוסף לדיון המונע הבאת רבוי אהבות בחשבון לגבי איש המערב הוא הרעיון
של חוה-אמנו שנמסרה לאדם-הראשון ומאז "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית,
ב:כ"ד). כאן טמונה נקודה מענינת מאד. בעלי המודעות המצומצמת מתארים את
עצמם כבעלי גוף אחד המוגבל למקום מסוים בזמן נתון, ובו לכודה אישיותם
היחידה. רוב האנשים אינם מרשים לעצמם לאהוב כל כך עד כי אישיות אחת לא
תוכל להכיל את כל האהבה. כשאנו מגיעים למצב של ידיעה מורחבת והתרחבות
רגשית אנו מבינים כי אין אנחנו כלואים בתאים. אנו תופסים כי נוכל לתאר את
נשמתנו, המשליכה מעצמה אל עולם העשיה ומבטאת את עצמה בעולם הגשמי בצורה
מוגדרת, כמסוגלת להשליך מעצמה אל המציאות הגשמית בצורות אחרות. כל אחת
מצורות אלה תזדקק לבטא אהבה ולצרוך אהבה. אנו רואים כי להיות "לבשר אחד"
הוא נושא מורכב יותר מכל מה ששיערנו כשהצטמצמנו ע"י הגבלת יכולתנו לאהוב.
רמזים לכך נוכל למצוא אצל אנשים מוגבלי-מודעות: נשים רבות חושבות כי הן
אינן די יפות. רבות חולמות להיות בעלות פנים כמו א`, גוף כמו ב`, שער כמו
ג` וכו`. גם גברים רבים חותרים להיות בעלי גוף אתלטי, גבוהים יותר, חזקים
יותר. כל אלה מדמיינים לעצמם איך ייראו כהרכב של אנשים אחרים. באופן דומה
מכילות אגדות עמי הארצות דמויות שהשתנו בכישוף. אלה הם בטויים פרימיטיביים
של היכולת האמיתית הגנוזה בכל אדם להשליך מעצמו אל העולם הגשמי על פי הצורך
כדי לבטא ולקבל את האהבה הנחוצה לנפש. ברמה גבוהה יותר של קיום אנושי, רבוי
אהבות יהיה לא רק טבעי, אלא גם נחוץ.

חיוני לייסד מבנה חברתי שיתמוך ברבוי האהבות בטהרתו. חברה זאת תצוין
בשיתוף כל צרכי אנוש חומריים, השכלתיים, תרבותיים ורוחניים. מי שיבחרו
בסגנון חיים זה חיבים להיות פטורים מקנאה; על התשוקה האמיתית לאושרם
והגשמתם העצמית של אהוביהם למלא את לבבותיהם. עליהם להבין כי לא יוכלו
למלא את כל צרכיהם של האהובים עליהם ביותר ואין להציג דרישה כזאת לאחרים.
שומה עליהם להשתחרר מכל תחושת בעלות על ילדיהם; בקהילה יטלו כל החברים
חלק בגידול הילדים שלנו. אולי הסיבה העקשנית ביותר בגללה נאלצו נשים לקבל
על עצמן להיות `גברת פלוני` היא כי גברים לא נטו לעבוד כדי לפרנס את ילדי
זולתם. בברכת המזון נוכל למצוא את הרכושנות הגברית מאחורי האמירה "...
הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ובעל הסעודה הזאת, הוא ובניו ואשתו וכל
אשר לו..." תפילתה של הכותבת היא כי הרחמן יברך את "בעל הבית" הזה במתנת
שפלות הנפש. יש לבסס את היחסים על אהבה וכבוד אמיתיים לאורך זמן. רבוי
אהבות יישמר בטהרתו אם ישולב בחברה בה רעיון השותפות והאחריות הקהילתית
פועלים להגשמת הצרכים הממשיים והעדכניים של בני אדם ממשיים כמוסכמה שגרתית
בכל תחומי החיים. בשום פנים אין הכותבת קוראת ל`אהבה חופשית`. על החברה
המדוברת להכיל גברים ונשים שכולם מעבר לאגואיזם הבסיסי של תחושות בעלות
בתחום כלשהו, כולל ילדי הקהילה. אנשים שהתקדמו במעלות ההתפתחות הרוחנית
מבינים כי אחרים יוכלו לתת לילדינו את הנבצר מאתנו לתת (כל הורה השולח/ת
ילד/ה לבית הספר מודה בכך, למעשה). גם זה במסגרת "אחרים יוכלו לתת לאהובי
את אשר אין בידי לתת". כשהאנושות תשיג את היכולת הרגשית והרוחנית לחיות
בשפע זה של `רוח`, נשתחרר מן ההבטים החונקים של הזוגיות ביחסי הבוגרים מהם
אנו סובלים בימינו. גם נפרוק חלק גדול מעול הסבל ביחסי הורים-ילדים שאנו
חווים כיום. אמת הדבר: נחוץ אמנם כפר שלם כדי לגדל ילד (פתגם אפריקני).

סבא של אחד מידידי הכותבת עלה ארצה מתימן. הסבא היה נשוי לשתי נשים, כפי
המקובל בין יהודי תימן (אפשרות זאת נשללה בחוק הישראלי ובכך נתערערו
יסודותיהן של משפחות תימניות רבות). הידיד סיפר כי הוא לא ידע מי משתי
נשותיו של סבא היא סבתא שלו, ביולוגית; מעולם לא אמרו לו, הוא לא שאל
והדבר לא היה חשוב בעיניו כלל. שתיהן גידלו אותו בכל כך הרבה אהבה עד כי
הוא חש השתייכות לסבא ולשתי נשותיו כאחת.

העדר הצרוף POLYAMORY ב`המילון השלם האנציקלופדי וובסטר` (1989) מעיד על
העולם דובר האנגלית, והעמים שתרבותם מושפעת ע"י החושבים באנגלית, כי
לגביהם נושא זה אינו עולה לדיון. עם זאת הכותבת משוכנעת שהנושא חיב לעלות
לדיון רציני מאד. זוגות רבים מדי חיים יחד בסבל נורא כי צרכים אמתיים
בתחומי החומר, השכל והרגש אינם באים על סיפוקם ע"י שותפיהם. אין להם דרך
למלא צרכים אלה, הגורמים להם מצוקה חסרת פתרון, לכן גם אין הם מסוגלים
להעריך נכונה את אשר השותף/ת כן מעניק להם. הרשאת בטוי אחראי ובוגר וסיפוק
צרכינו כבני תרבות בכל תחום נראית אנושית יותר מהדחקתם וגרימת זעם כבוש,
סכסוכים ודכאון בשמה של ה"תרבות". הודאה בקיום אפיק אהבה נוסף איננה בגידה;
זוהי פריקה של עול בלתי אפשרי מעל בן/בת הזוג.

דורין בל-דותן, צפת.