Wednesday, July 30, 2014

ב"ה

נחמה היא הצחוק, ישועה היא השעשוע, 
משיח הוא השמחה

שוב בעלי ההון (אותם אליהו הנביא מכנה כהני בעל) מטילים עצב עמוק המוני על העם היהודי. הם עושים זאת תכופות, כי הם צריכים את ה"אנרגיה השלילית" של עצבון כדי להפעיל את התעסוקה המושחתת והמפוקפקת שלהם. הם לא היו יכולים להשתלט על העולם אם היינו מקרינים את הכח הגבוה  של השמחה (אשר יחזקאל הנביא מכנה חשמל = לשמח). אז הם מביאים מלחמות לעולם כדי להוריד את הרוח של העם היהודי כי רוח העם היהודי מפעילה את העולם כולו. אם אנו שמחים וברוח מרוממת, כל העולם מקרין גלים של שמחה. אם אנו עצובים, כל העולם שרוי ברמה יותר נמוכה של "אנרגיה שלילית" (כמו שאומרים כיום) והוא דחוס, עכור ואטי עד מאד. כשהעולם במצב זה הוא נראה גשמי, המערכות נראות ענקיות ואיתנות ואנו חושבים כי אנו לא יכולים לשנות דבר. אולם, האמת היא, העולם אך ורק משקף את הפנימיות שלנו.

אי אפשר להגזים כשאומרים עד כמה שמחת חינם חשובה לבריאה כולה. שמחת חינם לא פחות חשובה מאהבת חינם. למעשה, אדם יכול לאהוב חינם ובלי שום תנאי רק באותה מידה שהוא מסוגל לצוות על לבו להיות בשמחה ללא כל תנאי ובלי שום תלות בנסיבות.

כאשר מבקשים להוריד את רוח העם היהודי זהו הזמן, דווקא, לשמח ולשמוח, לשוש ולשיש, לעלס, לעלז, לרון, לצהול, לרקוד ולשיר ולהפיץ דיצה וגילה לכל עבר.

משיח = 358 = השמחה

 זה כל הענין של משיח כולו. משיח = השמחה. ללב עצוב ביאת המשיח נראית רחוקה, רחוקה ואף בלתי אפשרית. אולם, ללב שמח המשיח כבר  בקרבנו.

צדיק = 204 = צחוק

אף צדיק לא יכול להושיע אדם עצוב כי אי אפשר לשעשע אדם מצוברח, ציני או ב"דיכי". על כל אדם ללמוד למלא את לבו בשמחה – וזה מעשה רצוני בלי שום קשר לשום מצב.

כאשר אנו שמחים, אין רע בעולם. אנו יכולים לראות כי:

הרע = 275 = מלא צחוק

אדם שמח לא רואה רע כרע, אלא כחוש ההומור של ה' יתברך; והוא מבין את הבדיחות ואף נהנה.

אדם המבין את בדיחות הויה הוא אדם  ביחידה.

נחמו = 104 = לעד = וצח

נחמו עמי = 224 = צחוק חוגג

דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com

Monday, July 28, 2014

ב"ה

שנת השמיטה היא דרור!

דרור = 410 = י"ת = ת"י = קדוש = קדשו = ברא אור

בכל מקום בו אנו רואים את האותיות י"ת או ת"י בתורה, התורה קוראת לדרור! דרור הוא קדוש וקדשו ה'! כשאנו עושים קדוש בשבת ובחגים אנו קוראים לדרור. איפה אנו רואים את האותיות י"ת בפעם הראשונה? במילה בראשית! ראשית כוונות ה' יתברך היא דרור! הברית בין עם ישראל וה' היא ברית דרור. הביטוי ביאת משיח כולל גם כן המילה דרור. בעצם, אי אפשר לדבר עברית בלי לקרוא דרור ולהכריז דרור. לב הלשון העברית הוא דרור.

בראשית = 913 = בראש דרור = באשר דרור = באשר ברא אור
 = שם אחד

ברית = 612 = בר דרור = דרור רב

עברית = 682 = סוד ברית = עבר דרור = דרור בער

ביאת = 613 = את דרור

חפש = 388 = צדק צדק

צדק צדק תרדף = חפש תרדף

הדרור הוא לב הלבבות של התורה. כל התורה קוראת לדרור. המשעבדים בקרב העם היהודי, דהיינו בעלי ההון (אותם הנביא אליהו מגנה "כהני בעל"), והפוליטיקאים והרבנים המשרתים אותם, לימדו אותנו לחשוב כי דרור וחופש הם מונחים נרדפים להפקר ושילוח הרסן. אולם, ההפך הגמור הוא  הנכון. רק כאשר אנו חופשיים, בעלי דרור, אנו יכולים להפעיל את השכל, לנהוג ע"פ המצפון ולעשות צדק בלי לפחד שנאבד את הפרנסה וכל העולם שלנו יתפרק.
עמנו בתהום של שיעבוד כעת, הדתיים והחילוניים גם יחד.  הנשק המנציח את שיעבוד העם היהודי, דתיים כחילוניים, ובעצם את העולם כולו הוא הפרוזבול. הלל הזקן לא היה צריך להגן עלינו מפני מצוות ה' יתברך. הוא לא היה יותר גדול מהנביאים שבכו אל העם לשמור את שנות השמיטה והיובלות כדת משה. תקנת הפרוזבול שלו לא אפילו התקבלה אצל כל הרבנים בזמנו. הם פשוט פחדו לבטל את הפרוזבול, שהם הגדירו "עלבון חכמים". מה יגידו על אותו היהודי שתקן פרוזבול נגד רצון ה' – שהוא היה רשע? בטח הוא מתואר בתלמוד כצדיק וחכם-על. אלא מה?
אבל אני מבקשת שתחשבו: האם הלל הזקן היה גדול יותר מהנביאים? האם הוא היה צריך לשמור עלינו מפני הקדוש ברוך הוא? הוא יותר אהב אותנו ודאג לנו מבוראנו?
הבה נהיה בעלי גבורת החסד ונבטל את העוול הנוראי הנקרא "פרוזבול" ונצא לדרור ונוציא את העולם כולו לדרור – ולשמחה ולעידן המשיח.

דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com
המלחמה היא הסחת דעת הציבור 
ערב שנת שמיטה, הבעל"ט

המלחמה היא הסחת דעת הציבור ערב שנת שמיטה, הבעל"ט.
בעלי ההון לא רוצים שנתאחד לקראת שנת השמיטה, נתארגן לטובות כולם ונשמיט ונמחל את החובות כי הם יודעים שלעשות כן ישנה את סדר כל העולם וישחרר אותנו לדרור.
אז הם מפיעילים את הגלמים שלהם בממשלה להטסיס את הציבור בפחד ואימה ולהכריז על למלחמה.
הבה נהיה חכמים ונקיים את מצוות שנת שמיטה כדת משה, בלי פרוזבול, - דווקא. נצא לדרור ונוציא את העולם כולו לדרור.

דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com

Thursday, July 24, 2014


עצבות: שורש כל רע

איזה מין יהודי לא מ
תלהם בזמן מלחמה???!!! איזה יהודי לא  מרחם, לא בוכה, לא מגיב עד כלות כחותיו? – יהודי בעל שליטה עצמית.
הגיע הזמן לדון בנושא זה. יש כעת בעולם התנגדות לגלויי הרוע ותשוקה לשחרור מהם במידה מספקת, כדי להצדיק דיון פומבי בשורש הרוע.
כיום ניכרת התקדמות גוברת בהשראת עצבות וביצירת אירועים מגבירי פחד מצד  אלה המסוגלים לשלוט רק ברמת הקיום הנמוכה, האטית והמטופשת המיוצרת ע"י סבל. הם חייבים לדאוג לעצבותנו המתמדת כי הם מפעילים כח לא-להם, ובאמת אין הם יודעים כיצד לנהל זאת. כדי לתחזק אותו כח עליהם להבטיח שנמשיך לייצר סבל אפילו בשעה בה אנו מוחים נגדו. הם יודעים כי העדר-האושר שלנו הוא המניע את ממלכתם. לכן הם, ברוחב ידם, ספקו לנו את הרשת החברתית (אינטרנט) – דרך מצוינת לתקשורת-אבלים בפריסה עולמית, בה מעודדים אנו זה את זה להתלונן על מסכנותנו. בעזרת מכשיר נפלא זה יכולים אנו להקיף את העולם במארג של עצבות החוזר ומתהדהד בהגברה עצמית.  כל הנדרש מאתנו כדי להמשיך ביצירת רשת זאת הוא דיונים אין-סופיים בפריטי ה-"חדשות" בהם הלעיטו אותנו, דרכם נגרום זעם זה לזה, ונשוחח על היותנו עבדים בלבד – חשופים לריסוסים כמו חרקים, תוהים: 'עבור מי נוצרו כל אותם מחנות-מעצר הריקים?'
אנו ממורמרים, זועמים ומותשים מצורת חיינו, וכך יאה כתגובה ראשונה. אך טרם עמדנו במלוא המובן על הפיכת תגובתנו, כממורמרים-זועמים דוברי אמת, למכשיר המופעל נגדנו כמגביר את סבלנו. באותה צורה (כעת נוכל להכיר בכך) אנו מחשלים את אזיקינו, אפילו בעודנו קובלים על שעבודנו, לומדים איך לפורר את כבלי הברזל.
רבי נחמן מברסלב (א ניסן ה'תקל"ב – יח תשרי ה'תקע"א), המורה הגדול לחסידות, אומר:"מצוה גדולה, להיות בשמחה תמיד." הוא לא הסביר מדוע זה חיוני. עצבות, לדבריו, "היא הכשת נחש": הארס נע בגוף חיש והופך לדכאון. היה זה, מן הסתם, באור מספק לתלמידיו של רבי נחמן; אך כיום הוא נשמע משעשע וקליל – נחוץ לנו פרוש מעמיק יותר, המלווה בהבהרות בעלות צליל שׂכלתני, שיתאים לדעת תקופתנו. יתר על כן, רבי נחמן לא הסביר כיצד העצבות פועלת במישור החברתי-כלכלי של החברה. נושא זה ראוי לתשומת לב נכבדה בימינו, ומן הדין יש לנו להאירו.
עצב הוא מלך הרמאים, ההונאה בהתגלמותה. אנשים עצובים, כמסתבר, הם דלים וחלשים, 'קצוות' בלתי מזיקים של החברה, קרבנות חסרי ישע של נסיבות החיים. העצבות נדמית כתגובתית, אך היא פעילה מאד. לרוע המזל, אחת מהונאותיה היא שכנועו של העצוב כי הנסיבות העצובות שגרמו לו להיות אומלל וחסר תקוה אינן באשמתו. הן באו "רק במקרה". כולנו יודעים לאמר: 'כך וכך עושה אותי לאומלל'. בהצהרה זאת טמונה ההונאה. לא המצב עושה אותי, אלא אני יוצר את מצבי – התופס, תכף להיווצרו, עמדה עקשת ומסרב להיעלם. חושבים אנו כי המצב קדם לבטלנות; אך אין זאת האמת. הדכאון שלי חולל את המציאות.
למעשה, העצבות (רחוקה מחולשה והזדקקות לרחמים) היא המקור לכל המערכות העצומות, הריכוזיות, המתוחכמות והמסרבות להשתנות: אלה אופפות, משפילות ומשעבדות אותנו. הבנקאות העולמית, תעשיית המוות (צבא וממכר נשק), שליטים ותעשיית התרופות – אלה ודומיהם, מחרידינו הגדולים, בנויים על עצבות וכן גם מתוחזקים בה. "גלי" העצב הם היוצרים מבנים מגודלים, כבדים וסתומים אלה, מתים-מהלכים, המופעלים ברוח העצבות אותה מזרימים חסידי הפולחן (המתברר, למעשה, כמאגיה שחורה) דרך קבע, כדי לתדלק את מערכותיהם.
העומדים בראשי כל מערכות אלה מעריצים את בוני הפירמידות, בהן משתמשים הם כסמלם, כי הפירמידות – ענקיות בפרוטרוט מדויק – הן המבנים המוקדמים המרשימים, יד לעצבות, שנבנו בהצטברות של סבל העבדים ששועבדו לעצבותם.
פעולה של רצון עילאי היא השמחה, או ביתר דיוק: היות התגשמות השמחה עצמה. ברירת המחדל ביקום היא עצבות. רעיון זה בא בדברי עובדי השטן האומרים בצדק:  "השטן קודם לא-להים", אולם הם טועים במסקנתם, כי "הרע קודם לטוב". הנקודה המכרעת בענין היא: העצבות קודמת לשמחה. הרעיון מפחיד: עצבות היא ברירת המחדל של הבורא ושל עולמו, אך נוכל להתנחם בידיעה כי אנו תולדותיו של האל שמצא בקרבו את המקור החי של השמחה. חיים הם תוצאת גילוי זה – כל צורות החיים, ובכלל זה האדם כנזר הבריאה.
אבל אסור לנו לנוח על עובדה זאת ולהניח לאירועים לזרום. רצון העל של השמחה הוא פועל מתמשך של חפץ מתחדש בקביעות, שוב ושוב. לנצח נצחים? – קצת לפני זה, נקוה; ודאי לזמן רב.
עצבות היא אמם-הורתם של כל אי-הבנה, כל תפיסה שגויה הגורמת למחשבות מעוותות. היא שורש קלקולי היחס בבני אנוש, שורש חוסר ההבנה בכתבי הקודש העבריים; וכל אלה מובילים לפרשנות ספוגת עצב ופחד, הלכה למעשה. עצבות כולאת אותנו מאחורי סורג האשליה שבנינו בשכלנו ובלבבנו. המוצא מתוך הנורא בבתי הסוהר הוא למוד השראת השמחה בלבבות, לא כתגובה אלא כפועל מכוון.
הקרבן היחיד אותו נצטרך לזבוח הוא ויתור על הנאתנו המפוקפקת מעצבותנו הנערצת ומתוצריה. העצבות מורה לנו כי ההקרבות כרוכות בכאב, וכי מטבעה של ההקרבה להמחיש למקריב את 'הפסדו'; הקרבן נעשה משמעותי רק בתפיסת ערכו.  גם זה שקר. א-להים מוכן שנקריב עבורו בשמחה – ולו למען הויתור על העצבות. נדרשים אנו בהקרבתנו לבטל את מחשבתנו, לפיה העצבות היא, בצורה כלשהי, הגונה יותר מהאושר כי עלינו להתאמץ כדי לשמוח ולשמח את זולתנו – בעוד עצב הוא 'קו ההתחלה'. אך, זה חיוני שנעזוב את נקודת ההתחלה אם נתקדם בדרכנו אל עידן המשיח. נדרשים אנו להקריב את הערכת הנחיצות של העצבות כ'הנעה' ו'יצירתיות', כי עבודות אמנות לרוב נולדו מתוך דכאון, ותולדות הדכאון הן כל כך מוצקות, בנות-קיימא... נדרשים אנו להקריב את אמונתנו, לפיה מצב העצבות הוא תוצר של השכלה ותובנה. כל אלה שקרים. עצב הוא שקר, והוא גם שקרן. השמחה היא יצירתיות אין סופית ותולדותיה (לא כמו העצב) הם יצורים חיים; הם חיים מתוך עצמם, נושמים בעצמם ויולדים את ממשיכיהם; הם אינם זקוקים להחייאה מתמדת בהתנשמות רווית סבל – כמו מוצרי העצבות. לתולדות השמחה יש חיים משלהם, שלמות וישרות משלהם. יתר על כן, הם יפהפיים ונפלאים.
משימתנו, אפוא, היא לקבל על עצמנו את משמעת הלב – בעדינות, בסבלנות ובלי הרף להטות את לבנו ("עד שיאמר רוצה אני") שיהיה מאושר, ולא מפני התחושה הטובה שתבוא עם זה, אלא למען הבריאה; תקון הלב למען תקון העולם, ולא להיפך. נכון: תחושת השמחה היא נפלאה, כמובן. "להפתעתנו" הדבר הטוב ביותר למען הבריאה הוא גם מענג אותנו מאד. כפי שאמרנו, א-להים אינו דורש מאתנו קרבנות רצופי סבל; גם זאת תפיסה שגויה, פרי העצבות. הגשמת השמחה כרוכה במאמץ אתגרי, אך אין טעם מריר נלווה להקרבה. תוצר יוזמה זאת, אם נקבל אותה יחד, תהיה בריאת עולם בו האתגר ימשיך להתקיים כדי שנוכל לגדול וללמוד – אך בלי סבל. אתגר עשוי להיות הרפתקני, לא רצוף ייסורים, וכך יהי. אין סיבה להאמין כי אם דבר מסוים הוא בעל ערך, הוא תוצר של סבל או נוכל לזכות בו תוך סבל. גם רעיון זה הוא פרי חשיבה חולנית של העצוב מיסודו.
ובכן, בואו נקח על עצמנו את המשמעת המוסרית-רוחנית המשלימה (שאלת האמונה באל היא חסרת משמעות) – נאלץ את לבבינו להיות בשמחה, להוות את השמחה. האתגר הוא מתמשך, עלינו להתאזר בסבלנות – נתיחס אל עצמינו בחביבות ובעדינות. אנו אוהבים את עצמנו.

דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com

Wednesday, July 09, 2014


ב"ה

מדוע השלום בושש לבוא?

כשאנו, היהודים בהמונינו, אומרים: "אני רוצה שהשלום יבוא", אנו מקבלים מהבריאה בדיוק כמן שציווינו – מציאות בה השלום רצוי ויבוא בעתיד לא ידוע. זה מצב סטטי כפי שהורינו ליקום לעשות – להנציח את הרצון שהשלום יבוא. כדי לעשות כן, השלום בהכרח אף פעם לא יבוא – כדברינו תג לתג.

עלינו, היהודים בהמונינו, לצוות את הבריאה להגשים את השלום עתה – בלי תקוה ובלי רצון לאיזה עתיד בלתי ברור. צווי פשוט אל היקום להגשים שלום.

בטוח יהיו היהודים שישאלו: מה אנחנו? האלהים? אנחנו יכולים לצוות על היקום מה להגשים?
אכן כן. אנחנו, בית ישראל, האלהים. אלא מי? (אלהים = 646 = אלה האדם, ואנו, היהודים, נקראים האדם).
וכל עוד אנו בורחים מאמת זאת, היקום ימשיך להתנהל כאילו בעל הבית נמצא בחו"ל לתקופה לא מוגדרת.

אנחנו, היהודים בהמונינו, מתפללים אל אל במרום, רחוק, רחוק מאתנו, לכן הבריאה מונהגת בהתאם. זה בספק אם אפילו על הגויים להתפלל כך. אבל בטוח כי אנו, היהודים, לא אמורים להתפלל כך. תפילה בשבילנו צריכה להיות צווי אל המעמקים בקרבנו להוציא את הכי טוב מהכח אל הפועל – אך ורק אם התפילה באשור כנסת ישראל (ישראל = מאשר). אז כאשר יהודי או יהודיה מתפלל/ת, עלינו לכוון להכי טוב לבריאה כולה ואז להזמין עצרת של כנסת ישראל לאשר את התפילה. כך, התילה יוצאת מהכח אל הפועל ומתממשת כמציאות בהנהגת כלל ישראל.

כך אנו צריכים להתפלל לשלום. עלינו לצוות שלום על היקום ולא סתם לרצות שיבוא שלום כי כוונה זאת מיצרת מציאות ממושכת בה השלום בושש לבוא.

אחי, היקרים מכל, אנו, היהודים, אלהים. אם אנו מרשים לעצמנו להיות בהכחשה עצמית המונית, בדכאון, ברוגז, להרגיש חלשלושים חסרי אונים ובשליטה ע"י הבריות (לא, חבר'ה, אנו לא נבראים, אנו הבורא!) – הבריאה לא תיוושע. כי אין לה מושיע בלעדנו.

דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com