ב"ה
מחניים
מאת: דורין דותן
("ויעקב הלך לדרכו ויפגעו-בו מלאכי אלהי-ם: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה
אלהי-ם זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים"; בראשית, ל"ב: ב-ג)
לכאורה, החרדים והחילוניים מקוטבים: דוחים זה את זה, מגנים זה את זה
מכל וכל ואף שונאים זה את זה. אין הילולא בה לא נשמע השמצות של
החילוניים ואזהרות כנגד הסכנה שהם מהווים ואין במה חילונית בה לא
נשמע גיחוכים על החרדים ואזהרות כנגד הסכנה שהם מהווים.
ההפך מאהבה, כידוע, הוא אדישות - לא שנאה. שנאה היא אובססיה, העדר
היכולת לשכוח את מושא השנאה; שנאה היא השתוקקות מתוסכלת. החרדים
והחילוניים נעולים יחד במאבק הדדי כי הם שני הפנים של אותה תופעה -
ומעובדה זאת נובעת האובססיה ההדדית. הם הגילויים החיצוניים והברורים
ביותר בזמננו של חולשת העם היהודי מדורי- דורות: הסירוב להתמודד
רגשית עם התורה.
תלמוד תורה איננו תרגיל שכלי, כפי שרובנו מעדיפים לחשוב; הוא מפעל
מוסרי. כדי להיות מוסרי נדרשת התפתחות יתרה של מישור הרגש. ודאי,
הראציו חיוני לצורך תלמוד תורה; אך בסופו של דבר השכל משרת את הרגש
ולא להפך. הסימן ללימוד תורה נכון של יהודי הוא התעדנות רגשותיו.
הבנה זאת מוצאת את ביטויה הברור בכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זצ"ל.
הוא כותב: `שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של אחד העם
"הספר הוא הספר, והלב עושה את החיים; וכיון שהלב נלחם בספר, הראשון
הוא המנצח" - במטותא מנך חביבי, אל-נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר
וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב? לב האומה, הלב של נשמתה,
הלב של תמצית כל הווייתה, של מעמק חייה; זה הלב דוקא בספר הוא מונח
וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים
מונחים` ("על במותינו חללים").
במקום אחר: `אל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל. רק
שהנני משנן תמיד שהרגש הוא יותר שכלי כשהוא עומד במעלתו התמימה, מאותו
החזיון הפסיכי שאנו קוראים לו שכל, שאפילו מה שאנו נוטים לאהבת השכל
הוא מיוסד ברגש, ואלמלא הרגש הזה לא היו בעלי שכל מתגברים
במושכלותיהם, וק"ו שלא היו בעלי מוסר מתגברים במעשיהם הטובים, מפני
שהשכל מביא לו את סמוכותיו ממקום אחר והרגש טובי` גניז בגויה, ואינו
צריך להביא ממרחק לחמו - אבל לעולם לא יבוא לתעודתו ללא הארת השכל
עליו,` (אגרות הראי"ה, ק"י ).
כדי להבהיר את הקיטוב בין החרדים והחילוניים, יש להבין קיטוב אחר בעם
ישראל: היחסים העגומים בין הזכר לנקבה:
לפחות מאז תקופת הבית השני ניסו רוב החכמים ואחריהם הרבנים להפשיט את
הממד הרגשי מתלמוד תורה - לדאבוננו, בהצלחה בלתי מבוטלת. בגלל חוסר
היכולת ו/או הרצון להיעשות פגיעים דים כדי להבין את פנימיות התורה,
הם הורישו לנו מסורת בלתי מאוזנת. הפן הנקבי, עצם קיומה של
אינטליגנציה רגשית, הוסתר כי ביטויו בעולמנו (המאפשר את הלידה הגשמית
והרוחנית, תהליך כואב מאד) דורש חוסר אונים מוחלט וכרוך באבדן-דם
(גשמי ורוחני). זהו הכוח האדיר ביותר: הבחירה להיות בחולשה כדי להביא
חיים חדשים לעולם. בקריאה שטחית נראה לנו כאילו התורה מפלה לרעה את
האשה, ולא היא: דחייתה של הנקבה בתורה נועדה לגירוי - לדרבן אותנו
לעשות צדק עם הנקבה הפגיעה. תוך כדי חפוש אחרי הפן הנסתר מוצבות
שאלות כגון: "מה היה שמה של גברת מתושלח ובת כמה היתה במותה?" כך
אנו מפתחים בעצמנו רגישות ועומק ראיה הנדרשים ללימוד התורה ולגילוי
הכוונות הנסתרות בה. תלמוד תורה דומה מאד לתהליך הלידה; יצירתיות זאת
הפחידה תלמידי-חכמים רבים - ועוררה בהם קנאה לאורך הדורות. הם ברחו
מהפן הנקבי ודחו אותו מרוב יראה. שימו נא לב: למילים "מח" ו"רחם" שתי
אותיות משותפות, מ` ו-ח`. בלשון העברית יש כלל: שתי מילים בעלות שתי
אותיות משותפות - קשורות פילולוגית. האות הנותרת במילה רחם היא,
כמובן, האות ר` (רי"ש= ראש). אנו רואים כי בלשון העברית הפוריות של
הרחם מושווית לפוריות של מח+ראש.
הסירוב לפשפש בקרביים הגיע בימינו לביטוי בולט במיוחד. עבור עדיני
הנפש, הבורחים מן העבודה ה"מלוכלכת" הנדרשת כדי ללמוד את פנימיות
התורה וללדת את חידושיה, המצאנו שני מחנות: `חילוניים` לעומת `חרדים`.
אין בכוונתי להשאיר על הקורא רושם כאילו הדתיים המתונים יותר בקרב
עמנו פונים אל התורה בכנות. הבעיה של הבריחה מן הרגש היא כללית; היא
מוצאת את ביטויה בכל המגזרים. הדתיים-הלאומיים מגזימים במצוות
המתייחסות להתיישבות על חשבון המצוות ה"דביקות" יותר. הקונסרבטיביים
והרפורמיים מתעלמים מכל מצוה והלכה הפוגעות בהם אסתטית. אנשי
היהדות ההומניסטית דוגלים בכלל-אנושיות על חשבון כל המצוות והמסורת
לפי הצורך וההזדמנות. אבל אני מתרכזת במחלוקת החרדים והחילוניים כי
היא המזדקרת ביותר.
החילוניים, מחד, נרתעים מתלמוד תורה בטענה כי `יש מצוות ברבריות
בתורה`. הם רוצים להיות `סתם` בני אדם; בכלל, לטענתם הם פטורים מן
המצוות הטקסיות כי הם כבר תפסו את העקרונות המרכזיים של התורה: אהבת
האדם, קדושת החיים, צדק ומשפט (קראת את התנ"ך? - לא, אבל את הסרט
ראיתי...). החרדים, מאידך, פוגשים אותן מצוות "ברבריות" (דיני סוטה,
עגונה, ממזרים, פסולי-כהונה וכו`), והם מקבלים את הדברים כפשוטם.
בריחה מענין בעייתי לעולם לא תועיל; נפגשים בסיבוב הבא, כשהבעיה
חריפה יותר. בשתי הגישות אנו מתחמקים מעבודתנו: ליילד מן התורה את
המובנים העמוקים. בלימוד התורה אדם נדרש להכניס את ידו לתוך הרחם כדי
להוציא משם את הוולד, כאשר הלידה קשה. במצוות בהן גנוזים הסודות
הנפלאים ביותר הלידה תמיד קשה, ממושכת ומסובכת.
בהמשלה אופטית: היינו מעדיפים להרגיש כפי שאנו רואים - גיזרה צרה
מתוך קשת רחבה יותר. אין אנו רוצים לרדת אל ה"תת-אדום" בקשת הרגשות
(חוסר-אונים, פגיעו>ת, דחייה, מוזרות וכד`) וגם לא לעלות אל ה"על-סגול
" בקשת הרגשות (האקסטזה המיסטית של ההתייחדות עם האלו-הות). אנו כ"
אנושיים" מגדירים לעצמנו קשת צרה של רגשות ומסרבים לצאת מתחום צר זה.
אולם התורה נקראת כ"רכבת סחרחרת" רגשית. אנו קוראים, ונופלים על אנשי
סדום ועל לוט ובנותיו (ר` בראשית, י"ט: ד-ט). קצת אחרי מקום בו התורה
מרימה אותנו לגבהים של צדק אקסטטי בלתי אפשרי כביכול (ר` בראשית, ט"ו).
לעתים התורה "משעממת": `ויחי קינן שבעים שנה, ויולד את-מהללאל.
ויחי קינן אחרי הולידו את-מהללאל ארבעים שנה ושמנה מאות שנה ויולד
בנים ובנות. ויהיו כל-ימי קינן עשר שנים ותשע מאות שנה וימת...`
(בראשית, ה: י"ב - י"ד), זזזז. מת, כנראה, משעמום. איך יכולים להימצא
באותו "ספר", זה בצד זה, ריגושים כה שונים? כי לב האדם מגיע מתהומות
השאול עד מרומי הרקיע השביעי ומשתתף בכל אפשרות - ואנו מצווים להיות
בהכרה צלולה ובשליטה מוחלטת בכל הרמות בו זמנית.
לעתים התורה מגעילה את נפשנו. להשמיט קטעים אלה? לבלוע את הצפרדע?
או להתמודד? גם התשובה לכך כלולה בתורה. אברהם ומשה, האהובים על ה`ית`,
שניהם התווכחו עם הקב"ה. גם מאתנו מצופה להתווכח עם הקב"ה
כשהתורה נראית לנו ברברית, מגעילה או אפלייתית. היא כתובה כך בכוונה
כדי לקומם אותנו - כדי לעורר בנו צעקה רבה ממעמקי הנשמה: `חלילה לך
מעשת כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע והיה כצדיק כרשע! חלילה לך, השפט
כל-הארץ לא יעשה משפט?!` (בראשית, י"ח: ל"ב). וגם: `ועתה, אם-תשא,
חטאתם; ואם-אין - מחני נא מספרך אשר כתבת!` (שמות, ל"ב: ל"ב).
הסיפור הבא מבליט את הרגשי והשכלי בפירוש ההלכה. `מעשה ברבן גמליאל
שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה. מצאו לרבי יהושע, אמר לו:
אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחרות? אמר לו: למה? אמר לו: שסימיתי
את עינו. אמר לו: אין בדבריך כלום, שכבר אין לו עדים` ]רש"י: ועל פי
עצמך לא תשלם קנס[ (בבא קמא, ע"ד: ב). הגישה של רבן גמליאל לבבית:
הוא מתייחס להלכה כ"הומניסט"; הוא מחפש את הפירוש שיאפשר לו לשחרר את
העבד-הגוי החביב עליו, גם אם לפי ההלכה הצרופה לא יוכל לשחרר עבד-גוי
כרצונו. לעומתו רבי יהושע אינו רגיש לצערו של העבד ואינו נוקט בקו של
רחמים כדי לחפש את הצדק המרב>י בהלכה; הוא עונה לרבן גמליאל בקרירות
"אנליטית" - גישתו היא טכנית, אל-אנושית.
התגובה הנכונה בהגיענו לקטעים נבזיים היא לדרוש הבנה עמוקה. אסור
להבין את הדברים כפשוטם בלבד ואסור להפנות להם עורף. תלמוד תורה נקרא
"עמל", כמו חפירה במכרה. רק כך, כשאנו מוכנים להתמודד עם הרגשות
הטמירים המתעוררים בנו לנוכח הדינים, עשויים אנו למצוא את היהלומים
והזהב. התגובות הכי פחות מוצלחות, בפגישתנו עם הדינים הדוחים אותנו
מוסרית, הן התחמקות ורתיעה או המחשבה: `ברוך שלא עשני ממזר / עבד /
מצורע / כהן מרוח אשך / גרה המאוהבת בכהן / סוטה...` אלו הוצגו
בפנינו מאז ועד ימינו כדי שנוכל להזדהות אתם. שומה עלינו לחשוב: איך
הייתי מרגיש במקומם? איזה יחס הייתי רוצה לקבל? האם דינים אלה
מתיישבים יפה עם מצוות `לא תונו`, עם `ואהבת לרעך כמוך`, עם `צדק,
צדק תרדף`? האם דינים אלה מסתדרים עם האיסור לפקוד עוון אבות על בנים?
לא ולא! לכן דרושה הבנה עמוקה יותר מן המתקבלת בעיון שכלי.
`תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז` (תענית, כ: א).
גוף הקנה גמיש כי הוא ספוגי וסובלני. בדרך חייו סופג הקנה אל תוך
עצמו חלק מן החוץ ומסגל לעצמו כשורים נוספים (`לפיכך זכה קנה ליטול
הימנה קולמוס לכתוב בו ספרי תורה...` - שם, ב). לכן אמנם אין הקנה
קשיח ואיתן כארז אך גם אינו שביר כמוהו ברוח עזה. כך חייב יהודי
להיות מסוגל להכליל את הדרוש לו מתכונות זולתו אל גופו-הוא - לדמיין
את עצמו במצבו של הזולת.
`בן זומא אומר: איזהו חכם, הלומד מכל אדם; שנאמר, מכל מלמדי השכלתי,
כי עדותיך שיחה לי (תהלים, קי"ט: צ"ט)` - (אבות, ד: א).
לכן אין החרדים והחילוניים יכולים לחיות בלי להזכיר זה את זה ונזקקים
איש לרעהו כמו קוטבי המגנט, כי המפתח לשלמותו של האחד נמצא אצל משנהו.
החילוני זקוק ליראת ה` של החרדי, לנאמנותו ולמסורתו; אצל החרדי חסר
המגוון האנושי-תרבותי של החילוני לצורך שלמותו. כמו בתלמוד תורה:
בתוך המגעיל והדוחה גנוזות הנחמות העדינות וההבנות משביעות הרצון,
וכך ביהודים - בזולת המגעיל והדוחה נמצא את שלמותנו.
