בס"ד

צפת עיר ההדים

זה קרה שוב. במסע ליעד מסוים בצפת אני מתבוננת בנוף המפורסם. אני מעריכה את צפת בכנות – מסתכלת בצוקים ובבקיעים בשטח כהוויתם, בלי ה`ריטוש` בו היא מציגה את עצמה בגלויות הצבעוניות או באתר האינטרנט, מחוץ לזוית המחמיאה של הצלם המקצועי והטכנולוגיה החדישה. הגוונים אינם אף קרובים לאלה בציורים; משום מה כל הצבעים בצפת הם בתחום האפור, אפילו ביום של שמש עזה. הבנינים קורסים, שרידי המבנים העתיקים בעלי היופי החלול רומזים אל הספק – האם אי-פעם היה כאן יופי במובנו היהודי של המושג? צפת מזכירה לי אשה שהיתה פעם יפהפיה אך מעולם לא למדה דבר; כעת, בזקנותה, אין היא יכולה לכסות באיפור את כל פגמיה, להסתיר את היותה מנוצלת ונעזבת פעמים כה רבות. העצבות שורה על צפת. העצים כאן גוחנים ונאנחים בעצבות. אני נעצבת בגללה במסע זה, כמו בכל מסע דרך העיר.
הגעתי ליעד. היום עלי לפגוש כאן בטכנאית-רפואנית. הקדמתי מעט, אני עדין יאנקית אחרי כל השנים בארץ. אשה צעירה אותה לא ראיתי מעולם מחכה לי. "הי! התיק הנושא את השם דורין דותן מכיל את ספור חיי," אני אומרת לה בחיוך ובקריצת עין. היא שומעת את המבטא שלי, ומציצה בשעון: מוקדם; `יש זמן לשיחה קצרה לפני שנגיע ל-רובוטה,` אני "קוראת" על הפרצוף הרוסי האופייני שלה. היא צעירה ומתוקה מאד. היא מנסה לשמור בכל מחיר על האישיות התוססת שהיתה בה כשהגיעה לצפת, לפני זמן לא רב. מאמציה אינם משכנעים.
"את מצפת?" היא שואלת. שם הישוב כתוב על התיק, ואין צורך לשאול זאת. היא זקוקה, ללא ספק, למשוב – לחיזוק התרשמותה וחוויותיה כאן מפיו של אחר מן המערב. "אני גרה פה למעלה מארבע שנים," אני עונה לה, "ומגיע לי צל"ש!" – "גם לך לא טוב כאן," היא אומרת, "וגם לנו לא טוב כאן. שנינו..." (היא מוסרת לי את שם התחום המקצועי של שניהם, היא ובעלה; רק אחד מהם מועסק בו). היא ממשיכה ומספרת לי שרשמה את בנה בבית הספר השכונתי. "הוא היה מתנהג כל כך יפה, היה מנומס," היא מספרת לי. "עכשו כשהוא בא הביתה מבית הספר כל יום, הוא אגרסיבי ומדבר בגסויות. הלכתי לדבר עם המורה שלו. לא היה לה זמן בשביל לדבר איתי. הסתכלתי על הילד בחצר – אף אחד מהילדים הישראלים לא שיחק איתו. הוא ישב לבד במשך כל ההפסקה. כשאני מביאה אותו לבית הספר בבוקר, ההורים האחרים מתעלמים ממני, כאילו אני לא שם בכלל. ניסיתי למצוא חברים בשכונה. אף אחד לא מזמין אותי לשתות קפה אפילו. תמיד הייתי חברותית," היא אומרת, וכאב אמיתי בקולה ועל פניה היפים. "מה לא בסדר? איפה הטעות שלי?" נפנפתי את ידי בביטול. "קנאה," אני אומרת ישירות, "סתם קנאה ולא מעט שנאת-זרים. צפת היא עיר קטנה בה כמה משפחות התרגלו לנהל את הענינים. לפתע הגיעו לצפת אנשים בעלי רמה תרבותית גבוהה יותר, נימוסים משופרים יותר, השכלה רבה יותר. נשות צפת הקשוחות-למראה, המטופחות באופן צעקני, רואות מהי הנשיות האירופית – ומרגישות בצדק מאוימות בתחרות נגדה. מה יש להן מלבד גאוותן המטופשת? אז הן מעמידות פני סנוביות. אבל בעצם הן מתביישות בעצמן."
"מה את עושה?" היא שואלת אותי. מפיה של רוסיה, פירושו: `מהי רמת ההשכלה שלך, ומהן עמדותינו היחסיות?` אני מוסרת לה כי אישי הוא מומחה בשפה העברית ואני תלמידתו-לחיים. "אני חוקרת את מגילות ים המלח," אני אומרת לה. "הו, זה מענין מאד," היא אומרת, גבותיה מתרוממות. מפיה של רוסיה, פירושו: `ידוע לך משהו אותו כנראה לעולם לא אדע; על כך את ראויה לכבוד.` סודי נתגלה, כמסתבר: "את...אה... דתיה?" המלה יוצאת מפיה בזהירות. אין ברצונה לפגוע בי, אם לא קראה אותי נכון. "בהחלט," אני עונה. "אבל... את לא... סליחה, אני לא מתכוונת... סליחה, זה רק... " היא מגמגמת ופניה היפים מסמיקים. "אני לא פרימיטיבית וצרת-אופק," אני עוזרת לה. היא מרכינה ראש ומהנהנת. "אז למה את בצפת, מכל המקומות?" היא שואלת. "בדיוק, כי הנני דתיה, באמת דתיה. באתי הנה, לצפת, בה נולד העיוות הגרוע ביותר של היהדות הפרושית, כלומר: הקבלה הלוריאנית, כדי להחזיר את המסורת לכיוונה המקורי, הקבלה הנבואית – הקבלה המבוססת על חזון העולם שכולו האמת וצדק המוחלטים, צדיקות כפי שנגלתה לנביאי האמת והצדק, לא הערצה עיוורת רוחנית." אני רואה כי אין היא מבינה חלק גדול מדברי, ומניחה לנושא זה. ניסיון נוסף לגייס את האינטליגנציה הרוסית-יהודית למען יהדות אמיתית נכשל עגומות.
"מה עם ה`תרבות` כאן בצפת?" היא שואלת אותי. אני מבינה את השאלה ועונה: "ספינג` באמת טעים!" – "מה זה ספינג`?" היא שואלת; אני מסבירה לה, והיא מבינה את תשובתי.
שאלתיה האם היתה אי-פעם בכרמיאל. "כן," היא אומרת, וצליל חיובי בקולה; "היא נראית נחמדה מאד," היא מוסיפה בהתלהבות. "נחמדה מאד," היא חוזרת על דבריה להדגשת הערכתה את העיר השכנה. אני מספרת לה כי מוכרים לי כמה רוסים בעלי מקצוע שעזבו את צפת. "רבים מהם ממשיכים לעבוד כאן אך הם מבינים כי עדיף לנהל את חיי המשפחה במקום אחר," אני מסבירה; "רבים עברו לגור בכרמיאל." אני מספרת לה כי ידידי האמריקנים בכרמיאל די מאושרים שם. אני מסבירה לה כי כרמיאל היא ישוב צעיר, לכן כל אחד בא לשם כעולה חדש. האפשרות להתבסס על סמך כישורים אישיים היא, אפוא, סבירה יותר שם. עיניה אומרות לי כי זה הגיוני מבחינתה. אין זה נעים כל כך לייעץ לרוסי נוסף לצאת מצפת כדי לחיות את חייו האמיתיים, אולי להשיג משרה הולמת לכישוריו, למצוא חברים ברמתו האינטלקטואלית ובית-ספר בו ילדיו לא יהיו מוחרמים. אך אני מוצאת את עצמי יועצת זאת – שוב ושוב.
בנסיעה בחזרה הביתה, אני מתבוננת עוד פעם בנוף צפת, העיר-לשעבר, שאולי מעולם לא היתה. אבני החורבות מהדהדות את לימוד היהדות, פרי-הריון- ממזרי של הפרושיות המעוותת לאחר זמן רב מדי בתפוצות ותאוות הבצע של היהודי, היהדות שכוחות הטבע הזועם ניסו להשליך פעמים בתקופה האחרונה. הדי שיחות כה רבות, דומות לזאת האחרונה, פועמים בקרבי; הדי כאב יהודי בצפת – אז ועכשו. אני קוראת אל א-לוהי ישראל: "הראה לי את גדולתך, א-לוהי וא-לוהי אבותי! הראה לי את תחיית המתים כהבטחתך! העלה את נשמתה החיה של היהדות האמיתית דוקא, מתוך עיר מתה ונרקבת זאת!"

דורין דותן, צפת