ב"ה
קולות משכונת עופר
בין הערביים ביום סתווי, בעיר האגדות צפת. - פונים
בקצה רחוב שפרינצק למטה ומתחילים לרדת ברחוב דוד אלעזר.
העיר עטורה ורוד ותכלת; זהו זמן תפילת המנחה -
ועלינו לעשותה תחנונים. עוד מעט יפול ערב על העיר
וההילה תהפוך לסגולה. כמו תמיד בשעה זאת, הרוח מתעצמת:
היא קרה ונוקבת במורד דוד אלעזר, תכף אחרי בית החולים,
יותר מאשר ברחובות אחרים בצפת עתיקת היומין. הרוח
מצננת את הדם אפילו בקיץ - קל וחומר בחורף; הלחות
חודרת לעצמות, מרטיטה את הגידים. גם השיער מצטמרר. עוד
קצת, ונכנסים לשכונת עופר.
כבר ערב בשכונת עופר. - משפחות יושבות אל שולחנות
לארוחה, כולם ערים - כל בני המשפחה. ברוב הדירות
דולקים האורות עדין. בפרוזדורים ומבעד לקירות נשמעים
קולות השכנים ואורחיהם.
עם חשכה באים התנים לשדה הפתוח מאחורי השכונה ומחפשים
טרף. היללות שלהם מגבירות את שריקת הרוח ויחד הם
מהדהדים בין קירות הוואדי, אל צלעות ההרים. האוח מצטרף
לתזמורת-יצורי-הלילה, וקורא אל תוך הלילה הצעיר. הילדים
והצעירים ברוחם פותחים חלון, קוראים אל האוח והוא עונה.
הירח מחייך בהבנה מעל בתי השכונה. הדלת נפתחת אך איש
אינו עומד שם. "ברוכים הבאים!" אומר אישי ברוחב-לב
מעושה. הוא צוחק, והילדים צוחקים איתו. אני מקבלת
עניין זה בפחות הומור: "אווווףףף, שוב מישהו שכח לסגור
את החלון בחדר המדרגות!" אני יוצאת מהדירה. החלון בחדר
המדרגות סגור לגמרי. טוב, כנראה מישהו מאתנו לא סגר את
דלתנו היטב.
חצות. - שכונת עופר טובלת באופל והילדים ישנים בשלוות-
תמימים. הם אינם פוחדים כלל. בשקט המשתרר נשמעות
נשימותיהם, מארץ החלומות עד כאן. גם המבוגרים עייפים,
רוצים לישון. נשכבים על המיטה, מנסים להירדם; מתגלגלים
ימינה, מתגלגלים שמאלה... קולות התנים מתגברים והאוח
עדין דורש מענה.
פרסות דורסות את העשב היבש, מועכות בקבוקים
ופחיות. באמת, צריכים לישון - סופרים לאחור: מאה,
תשעים ותשע, תשעים ושמונה... דלת נפתחת. צעדים כבדים
על מרצפות רופפות; עוד דלת נפתחת, נסגרת. באמת, הקירות
האלה מעבירים כל רחש! נדמה כאילו הדלתות נפתחו והצעדים
הרעימו בדירה זאת ממש. ממשיכים לבהות בתקרה האפלולית.
ערים עוד עשר דקות, אולי חצי שעה... והמיטה זזה מעט
ואז רועדת מצד לצד. מה זה, רעידת אדמה? זמן רב אחרי
התעוררות זאת נרדמים שוב. אבל הנפש אינה מרשה לעצמה
תענוג זה, הנפש אינה מתנתקת מן המציאות. בחשכה נשמעת
לחישה באוזן - משהו במבטא גרוני, אולי בשפה אחרת,
משהו בשפה שמית עתיקה ובלתי מוכרת. יושבים שטופי זעה
על המיטה. איזה חלום! - אבל לא-כל-כך ישנתי...
שחר עולה על שכונת עופר. - האור המנחם מתפשט, הפחדים
מתפוגגים. הצללים נסים אל הוואדי, הקולות התוססים של
החיים מעירים את הבוקר בשכונת עופר. במהדורת החדשות
אין הודעה על רעידת אדמה כלשהי.
לקראת צהרים. - קרני האור זורמות דרך החלון המרובב
בסלון. בא לי לשחק מעט ואני מנסה לצוד קרן אור אחת.
היא צוחקת וממהרת לדרכה, אך לא לפני ביצוע מושלם של "
פירואט" חינני בכף ידי למשך שבריר שניה. הציפורנים
מתנוצצות בכל צבעי הקשת ואני עדין משתעשעת בזהרורים
כשאני רואה בזווית העין גבר וכלב גדול לצידו נכנסים
מבעד לדלת הנעולה ונעלמים אל תוך אחד הקירות. כנראה זה
עוד משחק-אור, אני חושבת. פשוט משחק-אור.
אחר הצהרים. - בשמים מופיעים עננים לבנים. העננים
מתגלגלים בשובבות זה על גב זה, רועמים בצחוק לפעמים.
נוצרות דמויות, מתפזרות ומוחלפות בדמויות אחרות -
כעת התמונה מתבהרת ומצטיירת, הקווים מוגדרים היטב:
מצודה בוערת, גברים במלבושים עתיקים עומדים על המצודה
ויורים למטה חיצי-אש. על הקרקע עומדים גברים אחרים,
קולעים אבנים כלפי מעלה. אבן פוגעת, אדם נופל - אך לא
לפני צעקה אל אחיו לקרב. הוא צועק באותה שפה שנלחשה
באוזני בלילה. אני עוצמת עינים ופוקחת: המצודה נעלמה
והעננים רצים לדרכם כרגיל. אישי חוזר הביתה ואני מספרת
לו על המראה הדמיוני. הוא מחוויר: "אכן, נמצאו כאן
שרידים ארכיאולוגיים של מצודה כנענית..."
על הגג אני תולה כבסים; השכנה יוצאת. אנו מדברות כמה
רגעים, שיחה קלה, ואני שואלת אותה: "תגידי, את שומעת
קולות מוזרים בלילה לפעמים?" בתקוה שהצלחתי להישמע
נונ-שלנטית, אבל השכנה מביטה בי ופניה העגולות נהיות
רציניות: "גיסי עזב את הבניין הזה כי יום אחד הוא נכנס
הביתה ו"רולה" חיכתה לו מאחורי הדלת." אני שואלת אותה
בתמימות אמיתית: "מה זאת רולה?", החושים רומזים לי על
דבר לא סימפאטי במיוחד. "אלה רוחות-רפאים," משכילה
אותי השכנה; "הן יכולות להחליף צורות, לעבור דרך קירות
ולהופיע כבני אדם או חיות." ידי מתחילות לרעוד. אני
מנסה לאמר לעצמי כי אלה ודאי שטויות, סתם אמונות טפלות...
"איך נראתה הרולה שגיסך ראה?" - "בפעם שגיסי ראה
אותה היא לבשה שמלה שחורה, שערה היה ארוך ועורה - לבן
מאד." אני מסיימת את תליית הכבסים מבוהלת, אומרת "שלום"
ויורדת מהר לדירה. בכניסה לחדר השינה אני עוברת על פני
המראה. כמו תמיד, אני לבושה בשמלה שחורה ושערי ארוך
מאז ילדותי; היום, שמתי לב, אני באמת חיוורת - אפשר
לראות את כלי הדם שלי מבעד לעור; לכן אני נראית היום
בגוון תכלת, דבר המזכיר לי את צבע השמים מעל שכונת
עופר לקראת חדירת קרירות הערב.
כמה ימים אחרי כן. - העננים מתעבים, שכונת עופר עטופה
בשכמיית ערפל אפורה וכבדה. "כדאי לקפוץ למכולת לפני
שיפול עלינו גשם," חושבת אני, זורקת צעיף סרוג שחור על
הכתפיים והולכת. לאחר הקניות אני יוצאת מהמכולת, ו -
שכונת עופר נעלמה! אינני רואה את שכונת עופר הנמצאת
ממש מעבר לכביש. "באמת, הערפל עבה כל כך..." אני חושבת,
משקשקת מקור ומפחד, "אז, איך יתכן שאפשר לראות את הר
מירון?" עופר מתגלית שוב; באמת, היה זה ענן כבד במיוחד.
בכניסה לבניין. - השכן, בעלה של זאת שהסבירה לי "מה
זאת רולה", פוגש אותי למטה בפרוזדור. הוא ניגש אלי
ויוזם שיחה, דבר לא אופייני לגבר עניו ומופנם כמוהו: "
את שאלת את אשתי על הרעשים בבניין," הוא אומר; "אלה
הרולות. אחי ברח מפה בגללם." אני מחייכת, ומוחי רץ
בהיסטריה למצוא הסבר רציונלי. אני חשה סחרחורת, הרצפה
מתחתי נעשית גלית. ילד מהבניין מצטרף לשיחה: "הרולות
לא מזיקות," הוא אומר בקולו החורק, "הם צריכים תשומי,
זהו." שכנה אחרת עוברת עם ילדיה. זאת אם
למופת; הילדים גדלים ופורחים מיום ליום. אכן, החיים
היומיומיים של תושבי שכונת עופר כל כך נורמליים. השכנה
מברכת אותנו ב"היי!" לבבי. הילדים מראים לי את העבודות
שעשו בבית הספר ובגן. עוד שכן יורד, עם כלב גדול לצידו,
וגם הוא מברך אותנו ב"שלום!" לבבי בקול באס. "בסדר,
בסדר," אני חושבת, "משהו קצת מוזר בבניין זה אבל הוא
לא מזיק. איו סיבה לפחד. האנשים החיים בשכונה זאת הם,
בכל זאת, אמיתיים ואפילו ססגוניים." .בדיוק אז, שכנה
קשישה עוברת במדרגות ומנידה בראשה אלי. מרשים לראות
אשה כה זקנה גולשת בחינניות אצילית. אני עולה במדרגות
ומסתכלת ברגליה - הן לא נוגעות במדרגות כלל. אני
נושמת עמוקות: כן, אני מרגישה בבית פה, בשכונת עופר.
לעולם לא אוכל לעבור למקום אחר! כל כך אני מסמפטת את
השכנים - הם כמוני, ממש אנשים אמיתיים!
דורין אלן בל-דותן, צפת
כל הזכויות מוגבלות
