ב"ה

המניפסט הקומוניסטי, נוסח אלישע הנביא

בתגובה למאמר אודות התפרקות התנועה הקיבוצית שנדפס ב`הארץ`, 15.09.00, ועל
רקע התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים ברוסיה ובגרורותיה וחדירת אורח החיים
המערבי לסין העממית. לרוקדים על קבר השיתוף וגם למקווים כי אפשרית תקומתו
של השיתוף - מוקדשת רשימה זאת.

מושג אורח החיים המשותפים לא עלה על הבמה העולמית ב-1848, עם ה"מניפסט
הקומוניסטי" מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הקומוניזם הומשג כהצעת פתרון
אנושי-כלכלי. אך מרקס לא היה מגיע לטביעת המושג השיתופי אלמלא היה נכדו של
רב. בני ישראל הכירו היטב את ה`יחד` הקהילתי עוד בזמנים קדומים, הלכה למעשה.

אף כי לא כצורת ההתארגנות המחייבת, הקהילה השיתופית נפוצה בארץ ישראל מאז
ימי השופטים. השותפות היהודית היא מבנה אינטגראלי, כלכלי ורוחני. יוסף בן-
מתתיהו (מלחמות היהודים, II, ח) מוסר תאור חי של קהילת האיסיים בימיו
ומוצא קו ישר בין טהרת הגוף, קדושת השותפות ועוז נפש מופלא במלחמה. קדמו
לאיסיים "חבל הנביאים" בהם נתערב שאול לפני המלכתו - הם הנקראים להלן
"בני הנביאים" של ימי אלישע הנביא, ופרטים מאלפים על אורח חייהם רשומים
בספר מלכים: הם התגוררו יחד ואכלו בצותא, לבושם היה אחיד והיו ביניהם
נשואים; בדרך כלל שכנו במקומות פולחן (מלכים-א, ד:ל"ח ובמקומות נוספים).

בבסיס הקהילה הקדושה - הכלכלה משותפת לחלוטין. אין לחבר הקהילה כל נכסי
חומר פרטיים מלבד גופו; מבגד ועד מזון, מקורת גג ועד ציוד מסופקים לחבר ע"י
`פקיד` הממונה לדבר שנבחר לתפקידו בקולות החבורה. כל הארוחות הן כינוסי-
קודש. כל החברים הם יהודים שוי-ערך מבחינה כלכלית-צרכנית אך אינם שוים
מבחינה רוחנית; אלה המחוננים ביתרון רוחני משתמשים בידע שלהם כדי לעזור
לזולתם. הרכוש המשותף נועד למען גילוי האלוהות בעולם החומר, ואין טעם לאדם -
הפרט להיות בעלים של חומר. חשיבות עליונה מיוחסת לצורך של האדם
בהתעלות רוחנית והלימוד המתמיד בספרים הקדושים הוא עיסוק מועדף (השוה: אבות,
פרק ו, מש` א - ה). רבי עקיבא אומר (תוספתא):"...ואהבת לרעך כמוך," זה
כלל גדול בתורה. אין כוונת רבי עקיבא להדגיש נקודה חשובה ביהדות; יש להבין
כי כל התורה משתקפת ב`כלל גדול` זה: אין אדם מקיים כראוי את המצוות כל עוד
לא הגיע להכרת "החומרי של עצמך הוא כמו החומרי של רעך".

אלו החיים יחד בשיתוף קיוו, אמנם, כי צורת ארגון זאת תתפשט בקרב היהודים
ומכאן גם בין האומות, אך הדרישות המוקדמות לא היו קלות: שפלות-רוח אמיתית
והתמסרות גמורה לצורכי הזולת - ביחוד חברי השותפות; אלה, בצרוף להקפדה
גמורה על קיום המצוות, קבעו את קהילות-היחד השיתופיות כמיעוט. אדם שלא
הכין את עצמו רוחנית ובא במגע עם הקדושה - נשחת (ראה: "ארבעה נכנסו
לפרד"ס..."); אם הגיע לשלטון - היה אכזר, במקרים אחרים הוא התנתק מחבריו,
השתגע או נפטר במיתה משונה. אדם החסר יכולת להתמודדות אמיצה עם האור, מאבד
את עצמותו ומזיק גם לקרובים אליו ("שבירת כלים").

הזכרון הקולקטיבי היהודי מכיל כמיהה לאותם זמנים בהם חיו רבים מאבותינו
בקהילה משותפת, אבל המנסים לחדש זאת ונכשלים (מפני הכשרה לקויה) יוצרים
מפגעים צבוריים. קרל מרקס הכיר לבטח את המקורות שהזכרנו ורבים נוספים; הוא
ניסח את תורתו בלשון שתשמע באוזני הגויים בני דורו - לכן הפריד ממנה את
מקור הקדושה (לענינינו אין הבדל אם עשה זאת בלא יודעין) והגיש אותה בלבוש
חילוני. כוונתו הכמוסה היתה, כמסתבר, למנוע את השמעת הטענה "היהודים מנסים
להשתלט על העולם" שהיתה מערערת את יסוד ה"מניפסט". הוא התבסס, אפוא, על
הפילוסופיה של ג` ו` פ` היגל. בחזהו של מרקס פעם לב יהודי רגיש, אך פיו
דיבר בשפה הטבטונית - כי היעד המיידי, המקום הראשון בו חשב להתחיל את
המהפכה, היה גרמניה.

בהעדר הנקודה החיונית, מטרת-העל בעולם היהודי - גילוי האלוהות בכלים
החומריים - גירסת החיים המשותפים מבית מדרשו של מרקס באה לעולם במצב של
`נכות נפשית` קשה ולא ייפלא שהיא גדלה להיות `עבריינית`. קל להעמיד, כנגד
הקולחוזניק המצוי, את התכונות הנדרשות מחבר בשותפות היהודית (שהוגשמו, דבר
יום ביומו, לפי המקורות המגוונים): א`, רצון להיות כלי לביטוי האלוהות; ב`,
נכונות לשאת באחריות לחבריו בגורלם ובפעולותיהם; ג`, הערכת קידומו הרוחני
של הזולת כמו זה שלו. ניקיון-הגוף וטוהר-הנפש הולכים יד ביד עם גאוה
לאומית ונאמנות דתית. אם המטרה האישית היא גם המטרה המשותפת, השימוש
באמצעים ובמשאבים יהיה תמיד יחד. הבדל נוסף בין השותפות היהודית לבין תורת
מרקס: היהדות ככלל, ו"בני הנביאים" במיוחד, לא התכוונו למסע כיבוש של דעות
הזולת - אפילו לא בדרכי-נועם. חבורת השותפים, העמוסה במצוות ובחו>מרות,
איננה בנויה לקלוט כל אחד - ודאי לא בכפיה. ידועים הקשיים המוצגים בפני
המבקשים להתגייר; מערכת המצוות וההנהגות מצוירת לנגד עיניהם לפרטיה כדי
שיתקבלו רק המוכנים באמת לעבור מהפכה יסודית בהשקפתם. יהודי שבקש להצטרף
לאחת מהחבורות השיתופיות עבר (לפי בן מתתיהו) לפחות שנה תמימה של מועמדות
חיצונית ועוד שנתים של חברו>ת-מודרכת בטרם הובא בסוד העדה.

רק הותיקים נבחרו לתפקידים ציבוריים וזכו לשרת את אחיהם בחומר וברוח. כל
חבר בקהילה השיתופית הוגדר כשוה-ערך; כולנו נבראנו בצלם אלוהים. באיש מהם
לא היה רצון לנצל את זולתו או את הקופה הציבורית - מטבע הדברים הם היו
פשוטי הליכות וצנועים ביותר (והסוטים מכך הועמדו חיש במקומם). פיתויי
החומרנות הגסה לא פעלו עליהם כלל. בקהילה היתה שותפות גמורה גם בענינים
של רוח; בתחום זה הם הכירו בהבדלים בין-אישיים. בעלי שאר הרוח ראו זכות
גדולה לעצמם לשתף את חבריהם בהבנת הקדושה ובהשגת מדרגותיה; היודעים יותר,
החכמים יותר השתדלו להנחיל את הידע והחכמה לזולתם - כולל צעירים ומצטרפים
- במקום לצבור כוח פוליטי באמצעות ידע נסתר.

במשטרים המעמידים פני "קומונאליים" חלוקת הידע היא אי-שיויונית באופן
קיצוני. מיעוט זעיר שולט במרבית הידע ואילו המון ה`חברים` מסתפק בפירורי
מידע שתוקצבו וסוננו בקפידה לצורכי הציבור האדיש. הענו-מכל-אדם גער במשרתו
שבקש לכלוא את הרוצים לדבוק בקדושה: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה`
נביאים כי יתן ה` רוחו עליהם!" (במדבר, י"א:כ"ט) - כך מתבטא מנהיג שהשיג
את שפלות הרוח הנדרשת ואת הרצון האדיר לחלוק את הידע (=התורה) עם בני עמו.

התאווה ללמוד תורה כדי להנחילה לדורות הבאים היא העיקר; שותפות החומר (כמו
כל עיסוק בחומר) היא הכלי הגשמי להשגת המטרה. שיתוף אינו אפשרי אלא אם
חברי הקהילה מנתבים את כל תאוותיהם למטרת-על: הכנת החומר להיות כלי קיבול
לאלוהות, כלומר - הכשרת גופיהם ומכשיריהם של החברים בתלמוד תורה קולקטיבי
וקיום המצוות יחדו. בהעדר תנאים אלה נדון כל נסיון שיתוף לכשלון.


צפת, ערב ראש השנה, תשס"א
דניאל ודורין דותן