ב"ה

אין-סוף בגוף

ההתעסקות מאז בשלמות הגוף הנשי והרדיפה להשגתו (אצל גברים ונשים כאחד) איננה
סתם דבר איולת או ענין שטחי. זאת השתקפות של כמיהה רוחנית עמוקה מאד למען
ההשג האנושי הגדול ביותר - אין-סוף בגוף, מצב של א-להים המתגשם בגוף. אחרי
שהגיעו למצב זה יעידו הפנים והגוף, לא פחות מהאישיות וההתנהגות של האדם
הנעלה: כאן שוכן א-להים.

השפה העברית מסיעת לנו להבין זאת בבהירות. המלים פנים (בקמץ) ו-פנים (בשוא)
כתובות באותן אותיות אך בשנוי התנועות. מובן מכך כי הפרצוף החיצוני מייצג את
היופי הפנימי, על פי הגדרות של יחס מאוזן בין האברים. נשים לב גם כי, בשנוי
סדר האותיות, השמן (בקמץ או בשוא) היא אותיות שמנה היא אותיות נשמה. בלימוד
המסתורין היהודי (ה"קבלה", כלומר: נכונות התלמיד לקבל ולהפנים) נתגלו לפי
המסורת משמעויות פנימיות של כתבי הקודש, חבויות בעומק, דרך חילופי סדר
האותיות ועיון בגימטריות של אותיות ומלים כמו גם בבחינת צורות כתיב שונות של
מושגים מקראיים. בגישות אחרות של ניתוחי כתובים לא נדון כאן. הגימטריה של
נשמה, שמנה או השמן היא 395; זהו גם חשבון הגימטריה של המלים כל הספר יחד.
להלן תוברר חשיבותו של ענין זה, כשנדון בקשר בין ה-א"ב לבין מזון. כך נוכל
להראות גם: רזה (בקמץ ובסגול) היא אותיות הרז היא אותיות זהר. ראיית מחזה
ה-זהר הפנימי היא, כידוע, אחד ההשגים הנחשקים ביותר בתורת הסוד (המסתורין
היהודי). (ספר ה)זהר הוא גם שמו של אחד החבורים המרכזיים בקבלה.
מכאן: אשה החושבת בעברית, האומרת לעצמה "אני שמנה", אומרת בעומק נפשה "אני
נשמה". והחושבת לעצמה "אני רזה" או "ברצוני להיות רזה", חושבת "אני הרז /
זהר" או "ברצוני להיות הרז / זהר" בעומק נפשה. זהו הבסיס האמיתי של אובססיית
הצורה והמשקל הגופניים. (יושם לב: כי הצורות השונות של השרשים נקראים משקלים
והכנוי הבא במקום שם עצם הוא שם גוף ). פעם, כאשר נשים היו נחשקות יחסית
למשקלן, היתה מאחורי זה התשוקה להוודע כהתגלות הנשמה הא-להית ולהפיץ נשמה
זאת בעולם הגשמי. בדור של רעב רוחני כה רב אנו מבטאים את ערגתנו להיות
התגשמות אור ההוד בדרך היחידה הידועה לנו - באובססיה `להיות רזה`.

נגענו קלות בקשרים בין שתי צורות הנקוד של פנים. על כך נוכל להוסיף רבות -
כרך עבה יידרש לטפול נכון בשאלה זאת. גם אם נבדוק את תפיסת ה-גוף לאור
העברית, נמצא מטמונים של רוחניות. ב-בראשית, י"ח: כ"ד אנו מוצאים את המלה `
צדיקים` פעמיים. זה לבדו אמור למשוך את תשומת לבנו; יתר על כן - בשתי
הפעמים המלה באה בצורה צדיקם, בלי יו"ד אחרונה. במקום השני המלה מיודעת,
הצדיקם, ועלינו לראות בכך סימן קריאה: "בדקו זאת בזהירות!" כי צרוף האותיות
יו"ד ו-ה"א הוא אחד משמותיו של הקב"ה. בגימטריה הצדיקם חשבונה 809 (מ"ם
סופית חשבונה 600), הוא גם חשבון המלה גוף (פ"א סופית חשבונה 800) - ומכאן
ברור כי אם נוסיף גם את ה"א הידיעה נקבל: הגוף שחשבונה 814, הוא חשבון המלה
צדיקים (בכתיב הנכון). למדנו, אפוא, כי גוף הוא ההתגשמות הממשית - אולי אף
המשמעות המזוקקת - של הא-להות אצל אמותינו ואבותינו הצדיקים וצדיקותם עדין
חיה בקרב צאצאיהם, כלומר: בקרבנו.

נוכל ללמוד על חשיבות המזון מתחילתו של ספר בראשית. בפרק ב, פסוק ב נמצא את
המלה `מלאכתו` פעמיים. בחילוף אותיות מלאכתו היא מכל אות. כך גם בפרק ג,
פסוק א אנו פוגשים את המלה `תאכלו`; בחילוף אותיות תאכלו היא כל אות. כפי
שהובטח לעיל, אנו רואים כעת כי המלים שמנה, השמן (כאן נ שוה ל-ן, והיא אחת
מצורות החישוב של הקבלה) ו-נשמה שחשבונם עולה ל-395 כל אחת, הוא חשבון כל
ספר, מתקשרים לתפיסת הרעב הזללני. כאשר אשה אוכלת בולט הדבר יותר: אוכלת
בחילוף תאכלו בחילוף כל אות. אם רעבונה הרוחני של אשה אינו מושבע בהגעתה אל
הרוחניות של תת-הכרתה / על-הכרתה, יתפרש הדבר בהכרתה כהוראת צווי (בלשון רבים!):
תאכלו. רעבוננו הזללני הגשמי הוא, בסופו של דבר, רעבון זללני של נשמה
(נשמה חילוף השמן חילוף שמנה שחשבונם כל הספר) המבקשת לבטא את היותה כל הידע,
להציג את היותה כל (האותיות של) הספר, ואת רצונה להכיר את עצמה עד תום.
רעבוננו הגשמי חסר הרסן הוא למעשה בטוי לחוסר יכולתנו למצוא שובע רוחני -
וכך אנו "מסתפקים" בחומר גשמי בלבד.

אף כי לא יוצעו כאן דוגמאות לענין, די לציין כי בשמות העבריים של כל המזונות
ושל כל הטעמים צפונים גלויים [בדרכים כנ"ל] אודות מהותם הרוחנית. אנו
משתוקקים למאכלים מסוימים ומעדיפים טעמים מסוימים כדי לשקף את איכויותינו
הרוחניות המיוחדות אותן רוצות נשמותינו לפתח במלואן. גם לדיון זה נחוץ טפול
מעמיק יותר, אך קוצר היריעה מכתיב לנו צמצום בדברינו.

בדרך כלל מוסכם כי השדיים ממקדים ארוטיקה. תשומת לבנו (גברים ונשים) נמשכת
אל שדיה של אשה: גודל, צורה, זקפת הפטמות, חשיפה וכו`. אחד משמותיו של הקב"ה
הוא שדי. בשנויי תנועות מעטים, בהגיה כמעט זהה אצל אשכנזים ותימנים וללא
הבדל אצל המזרחיים, שדי חילוף שדי. תשומת לבנו נמשכת אל שדיה של אשה
כמו במגנט כי נשמתנו נמשכת כך אל א-להים, בבחינתו כ-שדי.

"אנכי אל שדי" נאמר לראשונה לאברהם, לפני תוספת ה-ה"א (מחצית ה-יו"ד של שרי
אשתו), כשעדין נקרא אברם (בראשית, י"ז: א). לאחר שנוי שמו עולה חשבונו ל`רחם`
: אברם חשבונה רחם, שחשבונן 808. אותה ה"א מופיעה פעמיים בשם הוי"ה. רואים
מכאן כי שדים ו-רחם מתקשרים לשמו הקדוש ביותר של הקב"ה (אותו לא תוכל הכותבת
להביא כאן). אל יפלא, אפוא, אם אנו נפעמים למראה שדים ומתנים של אשה: גודל,
צורה ומדות - השדים מזכירים לנו את התגלותו של הקב"ה בשם שדי והמתנים
מזכירים לנו את הרחם, תזכורת לא-להים בהתגלותו בשם המפורש.

חשבון המלה `כבד` הוא 26, הוא חשבון הוי"ה. נוסיף ל-כבד ה"א - אם כדי לקבל
את `כבדה` או את `הכבד` - והחשבון יגיע ל-31, הוא חשבון א-ל. אם נוסיף ה"א
לצורת הנקבה, `הכבדה`, יגיע החשבון ל-36, הוא חשבון שם קדוש נוסף - א-לה
(א בחטף סגול, ל בחולם, ה בפתח גנובה). הגימטריות הנ"ל מלמדות אותנו כי
הגוף מנסה להיות קרוב לקב"ה בדרך היחידה המסורה בידו כשהנפש היא במוחין
קטנות - בכובד גשמי.

לעיל השתמשנו במלה `מדה` כדי לתאר את היחס האסתטי של שדים ורחם. אבל `מדה`
עוסקת, כידוע, גם ביחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. התעסקות ביחסי-גודל
של אברי הגוף היא, ברמה גבוהה יותר של מודעות, תשוקתנו לשפר את אישיותנו
ולהביא את מדותינו לנקודת השתקפות הא-להות השוכנת בנו.

"יפה" בזכר ובנקבה שוים בחשבונם. יפה חשבונה הנולד חשבונה היודע (שהוא 95).
מכאן: היופי הנראה לעיני הבשר שוה לתפיסת ההוולדות (נזכור: לעיל ראינו כי "
רחם" ו-"שדים" מעוררים בנו הקשרים לשמותיו הקדושים של הקב"ה) והידיעה
ברמותיהן הרוחניות - לכן אף אם העין תופסת יופי גשמי, הנגדר בצורה ובמדה,
הנשמה הא-להית תופסת לדה ו-ידע המגדירים עבורה את היופי.

המודעות של דובר העברית פוגשת (או, נכון יותר, בוראת) את התופעה, ואנו רואים
כי רבדים עמוקים של תת-מודע וכן על-מודע מופעלים כדי להזכיר לנשמה את א-להים
ואת תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא לאפשר, דרך מאמצינו לתקון המדות, את
שכינת האל - בל יתואר, בל ישוער, חסר כנויים במוחלט - בגוף בן תמותה.

תשוקת אשה להיות בעלת פנים וגוף מושלמים על פי דמיונה, ותשוקת גבר להיות
בעלה של אשה מושלמת בפרצופה ובצורתה על פי דמיונו - שתאהב אותו ותרצה
להתאחד אתו מינית - הן אשליות עקרות ובלתי אפשריות שאין להגשימן. אלה
השתקפויות הגנוזות בנפשותיהם של בעלי המודעות המוגבלת הזוכים להציץ בפרצופה
של האמת, ומתחילים לשער את אשר לא ישוער - התגשמותו של אשר הווה מעבר לכל
מציאות.

לעולם לא נוכל לספק את תשוקתנו הפנימית ע"י הרצון הנשי להיות בעלת צורה
מושלמת או התאוה הגברית להשיג אחת כזאת. נוכל, והננו מוזמנים, להיעשות א-
להים - וכך יאמרו כל רואינו: "זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו," (שמות,
ט"ו: ב).

דורין אלן בל-דותן, צפת