B"H
Becoming One With God
We can't actually become absolutely One with God. No matter how
advanced we get in spirituality/morality/wisdom we always find that
God is far beyond what we can grasp even at the highest levels of our
Souls.
I have also written that it is not desirable that we become utterly
nullified in God because if we were to do so then we would only
perpetuate the existing "situation" of God being all alone in Its
exaltedness. In order to do God the *service* of having a creation to
relate to we must suffer the burden of being imperfect, and thus
retaining something of a separate existence, or more correctly, to
retain the illusion of a separate existence. This is a very great
sacrifice on our part and very precious to God. Understand this.
How then do we bridge this dilemma? We become One with God in Its
love for those who struggled for righteousness sake and became as
pure as they could while retaining just the impurities needed to
remain in this world.
When we read the written works of those who became holy and read
about their actions in this world we cannot but help to love them
dearly and wish to become like them. This is more than simple
observation of them, it is actually partaking in their spirit and
participating in the imprint they made in this world. By loving
those who became holy we become One with God's love for them.
Know that it is considered idol worship to actually worship saints,
or to pray to a saints, no matter what their achievement, no matter
how great their stature. Idol worship is forbidden to all the
Children of Adam, not only to "monotheists". All human beings are
commanded to pray only to God the Ineffable. This is true whether you
call That Brahma or The Father, The Great Spirit or any other
designation. One is to pray only to God the Absolute. Every other
form of prayer will cause you spiritual/moral/mental/emotional
damage, even if it appears that it has an immediate positive effect.
In fact, effects that occur as a result of prayer to anything or
anyone other than God the Ineffable always come from a tainted
spiritual source and will always lead you astray.
However, by filling your consciousness with the written works and
stories of the deeds of the holy ones and sages in your various
traditions and by praying to God to help you internalize their
teachings and become a part of what they effected in the created
world you become part of the love of God for them and you will yet
experience God enlivening them eternally, blessing them and praying
for them - these are the meditations of the Divine Mind and the
Divine Heart which bring all existence into being.
With blessings,
Doreen Ellen Bell-Dotan, Tzfat
Monday, April 26, 2004
With the help of God
Human Rights
In anticipation that someone will answer that believing whatever one
will is a basic human right and constitutes the basis of democracy
and freedom, I should like to offer you this alternative vision. It
is my hope and prayer that you will see that this vision of human
rights offers freedoms vastly greater than the pittances being
allowed you now. The piece is a bit long. Glean what you will. It
contains a good deal of what I intended to say to you when the idea
of beginning this group was placed in my heart and mind. Having
given this piece over I can stay my conscience in holding my peace -
at least for awhile ;0).
HUMAN RIGHTS
Much is spoken about human rights and human rights violations. There
is an inherent problem with this approach to trying to create a just
world for humans to live in that is conducive to the actualizing of
human potential. Even for the most "humanistic" among us, hearing
the word "human" conjures up associations of that which is flawed
and temporal . For those among us who are of a less generous spirit,
the word "human" arouses visions of that which is barely more than
animal, that which can be exploited and abused, that which is to be
preyed upon. Of course there are those who feel free to decide who
is human and to what degree. The concept of human rights is
vulnerable to being usurped by secular "humanist" who have their own
agenda for the future of Humankind, as will be discussed shortly. At
worst, the really unsavory among us can perpetrate all kinds of
perversions of justice even as they hide behind the banner of "human
rights". It seems clear that appealing to our gentler sentiments with
the subject of "human rights" is doomed to failure. We are in need
of an unequivocal concept that cannot be distorted or used cynically
and opportunistically.
When secular humanitarians speak about "human rights" they are
convinced that they are well-meaningly edging the world toward a
scenario in which everyone is making a good enough living to have
access to enough creature comforts so as to be a bit dulled and
lethargic and not be a nuisance or a threat to those who are getting
really rich at their expense. They want to create a world of
willing, salary slaves who are making enough money to indulge their
passions and fantasies, and thus be addicted to them. In the body of
this paper I hope to demonstrate that this is in fact a regime of
extreme cruelty and is in disharmony with everything that we were
brought into existence to accomplish. We are not intended to reach
the zenith of human potential as envisioned by secular humanists. We
are intended to actualize the GODLINESS which is inherent in each and
every one of us. Preventing a Human Being from actualizing his/her
GOD-SELF, keeping people unaware that this SELF exists, is a terrible
torment, indeed, even if the means of prevention is considered
pleasant and desirable by the individual who prefers to be a slave to
his/her lower Self.
Keeping one's own SELF enslaved, is the gravest infidelity that one
can commit.
When the slaveholder acts cruelly to the slave he causes the slave to
contemplate escape. What merit can be found in the slave who, being
able to walk out free, chooses to remain and be the chattel of
another, even though he serves in a palace? Although it is true that
there are Souls that take it upon Themselves to experience all manner
of hardships in order to bring the Light of GOD to the nether worlds,
these are not the most advanced Souls spiritually. It is possible to
achieve the same wisdom by higher means.
True kindness resides in educating and encouraging the Human race
from our birth to believe in GOD, in Ourselves and in Each Other. It
means making each person know that they are participating in the
great unfolding of the INFINITE. True kindness towards our children
resides in seeing to it that every avenue for spiritual advancement
is open to them and preventing anything from impeding that
advancement. We need to protect our children from falling prey to
those who would hinder their enjoyment of, or interfere with, the
spiritual journey by addicting them to gross physical and emotional
stimulation.
We also have the problem of defining what exactly are "Human rights".
Questions like the following arise: Does every human have the right
to a home? Does every human have the right to adequate food and
hygiene? Does every human have the right to be literate? Does
every human have the right to be healthy and free of pain? Does
every human have the right to reproduce? Do these rights extend to
all humans under all circumstances? Why is it that we see that GOD
has commissioned nature to take these "rights" from some humans? Why
is it hat GOD has given us the power to torment one another? What
are we to say about those humans who willingly give up some or all of
these "rights"? These questions confound the mind because we are
trying to understand what a Human is, and what a Human's rights are
in a secular, materialistic and even mechanical way. We then fall
into the trap of imagining the questions to be of an academic,
intellectual nature. The issues as to what Humans need and whether
these needs can be satisfied and how become crystal clear when we
conceive of what a Human being is clearly.
Actually, a Human has only one right. That is the right to spiritual
evolution. The right to attain the highest possible level of GOD IN
HUMAN FORM that that particular Human can, in that particular
lifetime is the only right that one has. This is the only reason
that we Humans exist at all. And the reason for this is very simple -
we Humans are GOD as IT is manifesting in Self-awareness in time and
space. I will say that again for the secular and the religious alike-
WE ARE GOD ITSELF BECOMING. Our one and only right is the right to
attain the level of GOD ITSELF BEING as well as GOD BECOMING. All
that we need, as GOD incarnate, in order to evolve from GOD BECOMING
to GOD BEING AND BECOMING are our needs as Human beings and
everything that we need to fulfill our purpose will flow to us
naturally once we have consciously dedicated ourselves to this
purpose. We will have to make a concerted effort to attain or
purpose, but will not be in a rat race, having that disturbing
feeling that our Herculean efforts are Sisyphean. Could the answer be
so simple? Yes. One of the very worst addictions we suffer from
when we are in the state of being unenlightened as to our own and
others GODLINESS is addiction to creating problems and then trying to
solve them. Intellectuals love the various wheels created in their
heads by this. Business people love the wheels of wheeling and
dealing created by this. Do-gooders love feeling necessary because,
after all, if there was no human misery, how could they be such do-
gooders? All this is busywork that keeps us from our goal. All this
is vanity and utter nonsense.
Once the above is clearly understood and internalized a lot of
questions dissolve into meaninglessness. When we realize that in
the presence of a Human Being we are in the presence of GOD ITSELF,
that we are being given the gift of witnessing how the UTMOST arrives
at being the UTMOST and that this is true of Ourselves as well, then
we cannot but relate to one another appropriately – with love and
awe and identification and the sincere desire to aid one other on our
shared way toward our goal of attaining the level of GOD BEING as
well as GOD BECOMING.
GOD ITSELF descends to the level of a Soul, which in turn forgets WHO
It is and creates a world to descend into. The Soul has many
adventures in that world for the purpose of becoming a more accurate
version of GOD incarnated. If a Soul is on the level where it
believes that there is merit in suffering and is not yet willing to
eschew the illusions of suffering, the Assembly of Sages of the
Higher Worlds will take a unanimous decision to allow that Soul to be
born into suffering until the Soul renounces suffering as unnecessary
and futile. That is the reason that there are those who are born in a
body or with a mind that causes them an inordinate amount of
suffering. The decision to be born as such must be ratified on the
highest levels of Wisdom. The Assembly of Sages in the Highest Worlds
allows a Soul to take on a defective physical vehicle for the express
purpose of advancing a Soul to the understanding that suffering is of
no avail. No one can make the decision for someone else in this
world that it is for the person's "good" to be maimed, persecuted,
tortured, abandoned, exiled, isolated or otherwise tormented. While
in this world we simply do not have the collective wisdom necessary
to be able to understand these matters. Therefore, we have no right
to hurt one another, but must act in accordance with the guidelines
of compassion as they have been passed down in the Holy written and
oral traditions of all Peoples. We have no right whatsoever to
create socio-economic misery just as we have no right whatsoever to
cause physical mental, emotional or spiritual injury.
There are some Humans who will instinctively know that for a
specified time in their lives, or even for their entire lives, they
must practice asceticism. Or, they must do so because the written
and/or oral tradition of their People requires that they do so if
they wish to advance spiritually. Such people will fast, live in the
most meager of conditions, deprive themselves of an intimate
relationship with another and procreation. Again, one can make these
decisions for oneself, but even then only in accordance with the
ancient agreed-upon tradition of ones People. The various traditions
relating to asceticism were handed down to each People by its own
Prophets, who were entrusted by the Assembly of Sages in the Higher
Worlds to teach their People those practices which are specific to
that People in order to bring them to the fulfillment of their
specific expression of GOD incarnated. No one outside the culture or
acting on his or her own understanding has the right to enforce
starvation, or deprivation of clean, decent, hygienic and healthful
living conditions, education or procreation on another living
being. It is known too, that all of the great world religions warn
against extreme asceticism and self-maiming. God enjoins us to enjoy
the world in holiness and in a circumspect manner as prescribed by
the Sages of every culture who have been named by the Assembly of
Sages in the Higher Worlds to be the keepers of the welfare of their
Peoples in accordance with the varying spiritual needs as they exist
and express themselves in different cultures.
Every culture has the absolute right to It's autonomous existence and
every individual in every culture has his/her right to existence.
Just as every color has it's natural and necessary right to existence
in the spectrum, so every culture represents a "frequency" of
spiritual "light" in the human spectrum and is absolutely essential
for the Divine to be revealed clearly. The taking away of the right
of existence from a person is the exclusive right of GOD or by those
acting in accordance with GOD's laws as they express themselves in
the long-standing religious traditions of the People to which an
accused person belongs. A death sentence must be carried out only by
the Sages of the condemned person's own culture, who, having taken a
joint decision to terminate that personality's existence, come to
that decisions because and only because the condemned person has been
found guilty of a sin that cannot be rectified in this world and
demands that the Soul be given a new opportunity to rectify the sin
in a different world. The Sages of the condemned person's own People
must carry out the execution of the death sentence and they must
declare an oath in public that they are taking the full
responsibility for what they are doing upon themselves, both in
Heaven and on Earth, and that their Souls will carry the full
responsibility for the decision and the action. A life cannot be
ended in any another way by Human agency. In those cultures which
have no established guidelines for death penalties, it may be
understood that the People of that culture are incapable of
committing any sin which cannot be rectified in this world, or are
capable of rectifying any sin they may commit in this world or are
still caught in the wheel of transmigration and will rectify their
sin in another configuration. Such persons may not be put to death
under any circumstances.
The success of those who are acting against the realization of GOD's
plan for this world is based on the following points:
1) They are organized.
2) We allow them to succeed because of our own
erroneous, but widely-held belief that suffering is meritorious and
the path to purification of ourselves and others.
3) We think that once having sinned we are irreparably damaged and
don't turn to God for help, feeling ashamed and disgraced.
4) We entertain a mentality of scarcity.
5) We envy and worship the rich and powerful.
It seems proper to address each of these issues in detail, as a great
deal of happiness or sorrow will come about as a result of our
putting these demons to rest.
1) There are many people in this world who genuinely love peace and
pursue peace. But they imagine themselves to be isolated or are
working in groups that hold views which prevent them from working
with others outside of the group on spiritual matters. If one holds
to the religious view that only the way s/he believes is true
Godliness, obviously the ability of that person to give oneself over
to the critical mass necessary to change this world is greatly
limited. We have been instructed, by the Wise in every culture that a
critical mass of People, working in concerted effort, toward the end
of the rectification of this World is necessary for the rectification
to come about in actuality. Even though spiritual giants have walked
the face of the earth, the rectification has not yet come about
because the cooperation necessary has not yet been attained. This
cooperation is in fact very difficult. We must respect that there are
beliefs and traditions that others cannot give up. There are
traditions and beliefs that we cannot give up, if we are to retain
our integrity as a child of a given People. All of our souls
contracted to take on certain beliefs when we were born into the
People we were born into. We must find, then, a way to think
paradoxically. We need to be able to join together in our common
desire to create a GOD-centered world, which requires that we fully
respect one another, but not relinquish the very religious
differences necessary for the whole spectrum of Godliness to exist.
We need to hold tenaciously on to that which makes us the distinct
expression of GOD that we are, even as we find those areas in which
it is permitted for us to surrender to that which is universal
GODLINESS in all of us. Even though this attainment is a difficult
one, indeed; it is also essential because GOD loves organized,
concerted efforts. This is why those who are not spiritually evolved
are yet able to succeed so long as they form organizations. We,
therefore, too must be able to form an organization of Souls
dedicated to the creation of a GOD-centered world. The alternative to
this is to live under the influence of organizations dedicated to
their own agendas. Please note: There is no intention of belligerence
in this type of organization whatsoever.
2) Unfortunately, many of us have been taught that there is
spiritual value in suffering and that suffering cleanses us of our
sins. We willingly allow ourselves to be humiliated, enslaved,
debased and otherwise tormented socio-economically. The idea that
GOD takes sadistic pleasure in Human suffering is attributing
perversion to GOD! If ever there was a carefully calculated mentality
devised to keep the masses down, this is it. GOD's premiere Self-
expressions are Love and Joy. God loves Joy. In the Chassidic
tradition of Judaism it is taught that the presence of GOD can only
rest on a person performing a GODLY precept in Joy. Let's throw the
masochism out the window.
3) We've been told that rectification of sin is so difficult as to
be well-nigh impossible. We think of GOD as a petty person, who
holds grudges and is unable to forgive. Or, perhaps, we're so ashamed
of having sinned that we think we're beyond hope. Know that the inner
essence of the request for forgiveness is the meditations of GOD on
forgiveness. By asking for forgiveness You are actually GOD ITSELF
bringing forgiveness into being. Not understanding more than a very
few words in Sanskrit, I could hear this clearly in Rajender
Krishan's transliteration of Aarti-the Hindu Daily Prayer (see this
web site www.boloji.com/hinduism/aarti.htm). While those who do
understand Sanskrit intend to praise GOD and beseech It (conceived of
as "Him") to be enlightened in reciting the Aarti. This is clear from
the translation of the prayer which Rajender Krishan offers on the
same web page. When one attributes meanings to words one finds it
difficult to hear the words as they are being uttered by GOD in the
realms above the intelligible. It is at these levels that forgiveness
is being brought into existence. Everything that exists in the
phenomenal world is mirrored in the Supernal worlds. The selfsame
prayers and meditations and chants that we pronounce are being
pronounced by GOD. By erasing the meanings of the words from our
minds, no matter how lofty, and just pronouncing the sounds, we erase
the imagined duality between Ourselves and GOD. One who can do this
is no longer under the influences that lead to reincarnation.
There is no need to fear that forgiveness of sins
comes only after many incarnations. *Know that reincarnation exists
only on a particular band of the entire spectrum of existence.*
Reincarnation exists on the levels of consciousness where beings
create the illusion of space/time and conceive of development in a
restricted way and we imagine that certain forms of existence are
preferable to others. When we want to keep ourselves distant from
other sentient beings or from ourselves in other configurations and
levels of consciousness, we create the illusion of space/time as the
medium in which this distancing is accomplished. We restrict our
understanding of development to mere value judgements. This is the
outcome of our ethnocentrism, prejudice and feelings of superiority
and inferiority toward other sentient beings. One of the advantages
of being in control of the emotions which are the progenitors of
ethnocentrism, prejudice, aversions, fear and delusions of
superiority and inferiority, is being loosened from the shackles of
worry that we'll be reincarnated as a so and so, whatever the bias
may be.
Rectification of sin is most effectively and
directly brought about by prayer. By using our GOD-like faculty of
speech, we jump over the band of existence on which reincarnation
occurs and we bring down forgiveness from very high levels of
Holiness.
Forgiveness too is powerful enough to jettison us
out of the sway of the spheres that keep us transmigrating. If we
are strong enough to forgive, really forgive, ourselves as well as
others, we have become strong enough spiritually to be impervious to
the forces of reincarnation. Clearly, praying for the welfare of
those who we imagine have harmed us creates a harmonic effect of
these two most powerful spiritual tools – prayer and forgiveness and
together they rectify and transform everything our Soul has
experienced. There is a Jewish prayer in which we declare to God that
we forgive anyone who has harmed us in any incarnation, we ask for
forgiveness in turn and pray that God will not punish anyone on our
account. It is a powerful prayer because it rectifies all of what
our Soul experiences in the present, past and future and elevates us
to the levels of Being beyond those governed by transmigration.
Saying prayers for the welfare of others, while
concentrating not on the meaning attributed to the words, but only
on the sounds and vibrations we are producing is most powerful.
Reciting prayers while concentrating only on the sounds and
vibrations being produced by the one/s saying the prayer is not
praying mindlessly by rote. It is praying on the level from which GOD
vivifies that which we are praying for and imbues it with the ability
to abide in this world. It is a very desirable level of prayer to
attain. Below this level words have meanings and therefore
perception is limited and constricted in one world in which laws are
immutable, phenomena are fixed. Here we experience GOD as Other and
that it why we pray to It in second or third person. Above this
level there is no differentiation, intelligibility or separation
whatsoever. We are at the level of the All in the All, all worlds
that exist at lower levels as distinguishable entities are
nullified/existent at once. There is no possibility for creating an
apprehensible, substantial, enduring world of any kind. Neither is
there any possibility of rectification of any world. The aim is
neither to obliterate the worlds nor to be caught in worlds the laws
of which hold us in thrall. The golden mean is to reach the level
where phenomena are being called into existence and are being imbued
with durability, but are not set in one possible interpretation.
4) We may believe that there are just so many resources in the
world, and GOD is not benevolent enough to see to it that those
resources to go around. We think it's really a big deal for GOD to
have to feed six billion people. Here we are conceptualizing GOD as
a petty tyrant. Pray for everything that you need. That means
everything - no matter how trifling the thing seems to you. There
are people who think of GOD as the head of a corporation, or as a
V.I.P. - they pray only for the big things. This too boils down to
anthropomorphizing the Divine.
5) This point is really an obfuscation of our senses, a vexation of the spirit
and a frittering way of precious energy. There isn't a moments' peace for those
who envy. As long as we secretly (or not so secretly) harbor the desire
to be like the people that are making our spiritual and material
lives intolerable, then we cannot become free from their sphere of
influence. Only when we want nothing of what they offer to tantalize
and addict us can we become free. When we stop waiting for our time
to arrive, when we can be the "cream of society" and experience the
dubious thrill of deluding ourselves that we control people's fates,
then they can do nothing to affect our fates.
*Know that the rich and powerful, the warlike and the politically shrewd have
only that which we allow them to have - that which we confer upon them.* The
tragedy of envy is that
the one who envies yearns bitterly for what s/he already has. The
object of the envy is an embodiment of an aspect of the Soul of the
envious and s/he doesn't even know it. The most effective way to deal
with a negative power is to have compassion upon it. To find within
Ourselves that which is creating it and liberate it from being
created in so deformed a way. Know that more than the oppressed need
to be liberated from oppression, the oppressors need to be liberated
from the insane drive to oppress. Their suffering is truly pathetic.
In order to accomplish our own liberation and that of our oppressors
we need to relate to our own consciousness as a beloved but unruly
child, who needs to be trained in self-discipline. There is nothing
to fear, hate, envy or be entranced by at all in any of these
embodiments of that which is in our own Souls and which we are
projecting onto emptiness. Neither is their any reason to allow their
existence to determine our courses of action. Everything that we
attribute to those whom we think control us, who we envy, who we
idolize are the very characteristics of our own Being. All of it –
omnipotence, beauty, wealth, power and more is within us. It only
appears to be standing outside ourselves in the form of others
because we are not aware of, no less in control of, our GODLY
creative abilities. BE these characteristics, but in GOD-
CONSCIOUSNESS, instead of projecting them onto empty space and then
quaking in fear and imagined helplessness or being enthralled by your
own beauty while thinking that beauty belongs to someone else, or
being consumed with envy of that which you possess in abundance so
great as to give it away, of slaving for a living even as it is You
creating all that is.
The above point demands elaboration. A
god is created when we project that which is inside of us onto one
specific point. This point becomes a personification. We worship
that personification, feel at the mercy of its caprices, propitiate
it, build temples and shrines to it at great expense and with much
labor, sacrifice all to it, even our children, and believe that it
bestows of its powers on us, we thus beseech its mercy. This is
idolatry. But this essay is not a diatribe against polytheistic
religions. The writer of this essay is well aware that the
enlightened sons and daughters of "polytheistic" religions know the
ONE AND ONLY. This is a critique of the bogus imitations of
monotheistic religions, and of most economic, social and political
regimes. Those who call themselves monotheists, even as they beg
foundations and government officials for money are idolaters. Those
who confer powers upon governments and industrialists are practicing
idolatry.
It seems logical and reasonable enough to assume that social, political and
economic problems are solved by putting intelligent social, political and
economic programs into practice. These programs are, of course, planned by the
intellectual
elite, implemented by the political elite and funded by the
economic elite. There's one drawback with this – it's never worked.
It never will it work. The planners, implementers and financiers
alike are being driven by their own egos. Even when they are well-
meaning, there is yet an element of ego in all they do. They, in
order to continue to do their "good", and be important, require the
continued dependence of unfortunates to be the recipients of
their "goodwill". Insatiability has always characterized gods. The
last thing they want is for suffering to be eradicated from its root;
they'd be out of a job! The illusion that one is helpless in the face
of his/her destiny and the illusion that a rich and powerful body
can "rescue" the "less fortunate" work hand in hand to perpetuate the
very real ugly specter of human misery which these illusions create .
This is the basis of the myth of the Hydra. You cut off one slimy
social, economic or political head and two grow back in its place.
The only way to do away with human ills
is to declare to all Mankind the real truth: YOU ARE GOD. START
ACTING LIKE IT. Every human ill and suffering comes from the fear of
admitting this Truth to Ourselves. We prefer to suffer the tortures
of the damned than to accept our Godliness. HOW LONG?! We have only
to believe in God and in Ourselves. The wisdom necessary to envision,
formulate and provide all the necessary means and conditions for all
peoples to express that aspect of GOD which they came into this world
to embody exists with us. That wisdom will descend to the lower
worlds from the higher worlds as a waterfall if we allow it to.
In the final analysis we see that we are really concerning ourselves
with God's right to existence in this world. When understood this
way see the colossal arrogance, and understand the ultimate futility
in trying to prevent this.
Let's grow out of our spiritual childhood and take responsibility for
that which we experience. It avails nothing to cry out to the idols
that we have created to save us from ourselves. Let us stop
imagining that GOD is like us when we are unenlightened and begin
recognizing that We are the Divinity in Human form when we are
enlightened. Let's stop relating to GOD only in the third person and
begin to refer to GOD in first, second and third person. As has been
taught: I AM THAT, YOU ARE THAT AND ALL THIS IS THAT.
Doreen Ellen Bell-Dotan, Tzfat
Human Rights
In anticipation that someone will answer that believing whatever one
will is a basic human right and constitutes the basis of democracy
and freedom, I should like to offer you this alternative vision. It
is my hope and prayer that you will see that this vision of human
rights offers freedoms vastly greater than the pittances being
allowed you now. The piece is a bit long. Glean what you will. It
contains a good deal of what I intended to say to you when the idea
of beginning this group was placed in my heart and mind. Having
given this piece over I can stay my conscience in holding my peace -
at least for awhile ;0).
HUMAN RIGHTS
Much is spoken about human rights and human rights violations. There
is an inherent problem with this approach to trying to create a just
world for humans to live in that is conducive to the actualizing of
human potential. Even for the most "humanistic" among us, hearing
the word "human" conjures up associations of that which is flawed
and temporal . For those among us who are of a less generous spirit,
the word "human" arouses visions of that which is barely more than
animal, that which can be exploited and abused, that which is to be
preyed upon. Of course there are those who feel free to decide who
is human and to what degree. The concept of human rights is
vulnerable to being usurped by secular "humanist" who have their own
agenda for the future of Humankind, as will be discussed shortly. At
worst, the really unsavory among us can perpetrate all kinds of
perversions of justice even as they hide behind the banner of "human
rights". It seems clear that appealing to our gentler sentiments with
the subject of "human rights" is doomed to failure. We are in need
of an unequivocal concept that cannot be distorted or used cynically
and opportunistically.
When secular humanitarians speak about "human rights" they are
convinced that they are well-meaningly edging the world toward a
scenario in which everyone is making a good enough living to have
access to enough creature comforts so as to be a bit dulled and
lethargic and not be a nuisance or a threat to those who are getting
really rich at their expense. They want to create a world of
willing, salary slaves who are making enough money to indulge their
passions and fantasies, and thus be addicted to them. In the body of
this paper I hope to demonstrate that this is in fact a regime of
extreme cruelty and is in disharmony with everything that we were
brought into existence to accomplish. We are not intended to reach
the zenith of human potential as envisioned by secular humanists. We
are intended to actualize the GODLINESS which is inherent in each and
every one of us. Preventing a Human Being from actualizing his/her
GOD-SELF, keeping people unaware that this SELF exists, is a terrible
torment, indeed, even if the means of prevention is considered
pleasant and desirable by the individual who prefers to be a slave to
his/her lower Self.
Keeping one's own SELF enslaved, is the gravest infidelity that one
can commit.
When the slaveholder acts cruelly to the slave he causes the slave to
contemplate escape. What merit can be found in the slave who, being
able to walk out free, chooses to remain and be the chattel of
another, even though he serves in a palace? Although it is true that
there are Souls that take it upon Themselves to experience all manner
of hardships in order to bring the Light of GOD to the nether worlds,
these are not the most advanced Souls spiritually. It is possible to
achieve the same wisdom by higher means.
True kindness resides in educating and encouraging the Human race
from our birth to believe in GOD, in Ourselves and in Each Other. It
means making each person know that they are participating in the
great unfolding of the INFINITE. True kindness towards our children
resides in seeing to it that every avenue for spiritual advancement
is open to them and preventing anything from impeding that
advancement. We need to protect our children from falling prey to
those who would hinder their enjoyment of, or interfere with, the
spiritual journey by addicting them to gross physical and emotional
stimulation.
We also have the problem of defining what exactly are "Human rights".
Questions like the following arise: Does every human have the right
to a home? Does every human have the right to adequate food and
hygiene? Does every human have the right to be literate? Does
every human have the right to be healthy and free of pain? Does
every human have the right to reproduce? Do these rights extend to
all humans under all circumstances? Why is it that we see that GOD
has commissioned nature to take these "rights" from some humans? Why
is it hat GOD has given us the power to torment one another? What
are we to say about those humans who willingly give up some or all of
these "rights"? These questions confound the mind because we are
trying to understand what a Human is, and what a Human's rights are
in a secular, materialistic and even mechanical way. We then fall
into the trap of imagining the questions to be of an academic,
intellectual nature. The issues as to what Humans need and whether
these needs can be satisfied and how become crystal clear when we
conceive of what a Human being is clearly.
Actually, a Human has only one right. That is the right to spiritual
evolution. The right to attain the highest possible level of GOD IN
HUMAN FORM that that particular Human can, in that particular
lifetime is the only right that one has. This is the only reason
that we Humans exist at all. And the reason for this is very simple -
we Humans are GOD as IT is manifesting in Self-awareness in time and
space. I will say that again for the secular and the religious alike-
WE ARE GOD ITSELF BECOMING. Our one and only right is the right to
attain the level of GOD ITSELF BEING as well as GOD BECOMING. All
that we need, as GOD incarnate, in order to evolve from GOD BECOMING
to GOD BEING AND BECOMING are our needs as Human beings and
everything that we need to fulfill our purpose will flow to us
naturally once we have consciously dedicated ourselves to this
purpose. We will have to make a concerted effort to attain or
purpose, but will not be in a rat race, having that disturbing
feeling that our Herculean efforts are Sisyphean. Could the answer be
so simple? Yes. One of the very worst addictions we suffer from
when we are in the state of being unenlightened as to our own and
others GODLINESS is addiction to creating problems and then trying to
solve them. Intellectuals love the various wheels created in their
heads by this. Business people love the wheels of wheeling and
dealing created by this. Do-gooders love feeling necessary because,
after all, if there was no human misery, how could they be such do-
gooders? All this is busywork that keeps us from our goal. All this
is vanity and utter nonsense.
Once the above is clearly understood and internalized a lot of
questions dissolve into meaninglessness. When we realize that in
the presence of a Human Being we are in the presence of GOD ITSELF,
that we are being given the gift of witnessing how the UTMOST arrives
at being the UTMOST and that this is true of Ourselves as well, then
we cannot but relate to one another appropriately – with love and
awe and identification and the sincere desire to aid one other on our
shared way toward our goal of attaining the level of GOD BEING as
well as GOD BECOMING.
GOD ITSELF descends to the level of a Soul, which in turn forgets WHO
It is and creates a world to descend into. The Soul has many
adventures in that world for the purpose of becoming a more accurate
version of GOD incarnated. If a Soul is on the level where it
believes that there is merit in suffering and is not yet willing to
eschew the illusions of suffering, the Assembly of Sages of the
Higher Worlds will take a unanimous decision to allow that Soul to be
born into suffering until the Soul renounces suffering as unnecessary
and futile. That is the reason that there are those who are born in a
body or with a mind that causes them an inordinate amount of
suffering. The decision to be born as such must be ratified on the
highest levels of Wisdom. The Assembly of Sages in the Highest Worlds
allows a Soul to take on a defective physical vehicle for the express
purpose of advancing a Soul to the understanding that suffering is of
no avail. No one can make the decision for someone else in this
world that it is for the person's "good" to be maimed, persecuted,
tortured, abandoned, exiled, isolated or otherwise tormented. While
in this world we simply do not have the collective wisdom necessary
to be able to understand these matters. Therefore, we have no right
to hurt one another, but must act in accordance with the guidelines
of compassion as they have been passed down in the Holy written and
oral traditions of all Peoples. We have no right whatsoever to
create socio-economic misery just as we have no right whatsoever to
cause physical mental, emotional or spiritual injury.
There are some Humans who will instinctively know that for a
specified time in their lives, or even for their entire lives, they
must practice asceticism. Or, they must do so because the written
and/or oral tradition of their People requires that they do so if
they wish to advance spiritually. Such people will fast, live in the
most meager of conditions, deprive themselves of an intimate
relationship with another and procreation. Again, one can make these
decisions for oneself, but even then only in accordance with the
ancient agreed-upon tradition of ones People. The various traditions
relating to asceticism were handed down to each People by its own
Prophets, who were entrusted by the Assembly of Sages in the Higher
Worlds to teach their People those practices which are specific to
that People in order to bring them to the fulfillment of their
specific expression of GOD incarnated. No one outside the culture or
acting on his or her own understanding has the right to enforce
starvation, or deprivation of clean, decent, hygienic and healthful
living conditions, education or procreation on another living
being. It is known too, that all of the great world religions warn
against extreme asceticism and self-maiming. God enjoins us to enjoy
the world in holiness and in a circumspect manner as prescribed by
the Sages of every culture who have been named by the Assembly of
Sages in the Higher Worlds to be the keepers of the welfare of their
Peoples in accordance with the varying spiritual needs as they exist
and express themselves in different cultures.
Every culture has the absolute right to It's autonomous existence and
every individual in every culture has his/her right to existence.
Just as every color has it's natural and necessary right to existence
in the spectrum, so every culture represents a "frequency" of
spiritual "light" in the human spectrum and is absolutely essential
for the Divine to be revealed clearly. The taking away of the right
of existence from a person is the exclusive right of GOD or by those
acting in accordance with GOD's laws as they express themselves in
the long-standing religious traditions of the People to which an
accused person belongs. A death sentence must be carried out only by
the Sages of the condemned person's own culture, who, having taken a
joint decision to terminate that personality's existence, come to
that decisions because and only because the condemned person has been
found guilty of a sin that cannot be rectified in this world and
demands that the Soul be given a new opportunity to rectify the sin
in a different world. The Sages of the condemned person's own People
must carry out the execution of the death sentence and they must
declare an oath in public that they are taking the full
responsibility for what they are doing upon themselves, both in
Heaven and on Earth, and that their Souls will carry the full
responsibility for the decision and the action. A life cannot be
ended in any another way by Human agency. In those cultures which
have no established guidelines for death penalties, it may be
understood that the People of that culture are incapable of
committing any sin which cannot be rectified in this world, or are
capable of rectifying any sin they may commit in this world or are
still caught in the wheel of transmigration and will rectify their
sin in another configuration. Such persons may not be put to death
under any circumstances.
The success of those who are acting against the realization of GOD's
plan for this world is based on the following points:
1) They are organized.
2) We allow them to succeed because of our own
erroneous, but widely-held belief that suffering is meritorious and
the path to purification of ourselves and others.
3) We think that once having sinned we are irreparably damaged and
don't turn to God for help, feeling ashamed and disgraced.
4) We entertain a mentality of scarcity.
5) We envy and worship the rich and powerful.
It seems proper to address each of these issues in detail, as a great
deal of happiness or sorrow will come about as a result of our
putting these demons to rest.
1) There are many people in this world who genuinely love peace and
pursue peace. But they imagine themselves to be isolated or are
working in groups that hold views which prevent them from working
with others outside of the group on spiritual matters. If one holds
to the religious view that only the way s/he believes is true
Godliness, obviously the ability of that person to give oneself over
to the critical mass necessary to change this world is greatly
limited. We have been instructed, by the Wise in every culture that a
critical mass of People, working in concerted effort, toward the end
of the rectification of this World is necessary for the rectification
to come about in actuality. Even though spiritual giants have walked
the face of the earth, the rectification has not yet come about
because the cooperation necessary has not yet been attained. This
cooperation is in fact very difficult. We must respect that there are
beliefs and traditions that others cannot give up. There are
traditions and beliefs that we cannot give up, if we are to retain
our integrity as a child of a given People. All of our souls
contracted to take on certain beliefs when we were born into the
People we were born into. We must find, then, a way to think
paradoxically. We need to be able to join together in our common
desire to create a GOD-centered world, which requires that we fully
respect one another, but not relinquish the very religious
differences necessary for the whole spectrum of Godliness to exist.
We need to hold tenaciously on to that which makes us the distinct
expression of GOD that we are, even as we find those areas in which
it is permitted for us to surrender to that which is universal
GODLINESS in all of us. Even though this attainment is a difficult
one, indeed; it is also essential because GOD loves organized,
concerted efforts. This is why those who are not spiritually evolved
are yet able to succeed so long as they form organizations. We,
therefore, too must be able to form an organization of Souls
dedicated to the creation of a GOD-centered world. The alternative to
this is to live under the influence of organizations dedicated to
their own agendas. Please note: There is no intention of belligerence
in this type of organization whatsoever.
2) Unfortunately, many of us have been taught that there is
spiritual value in suffering and that suffering cleanses us of our
sins. We willingly allow ourselves to be humiliated, enslaved,
debased and otherwise tormented socio-economically. The idea that
GOD takes sadistic pleasure in Human suffering is attributing
perversion to GOD! If ever there was a carefully calculated mentality
devised to keep the masses down, this is it. GOD's premiere Self-
expressions are Love and Joy. God loves Joy. In the Chassidic
tradition of Judaism it is taught that the presence of GOD can only
rest on a person performing a GODLY precept in Joy. Let's throw the
masochism out the window.
3) We've been told that rectification of sin is so difficult as to
be well-nigh impossible. We think of GOD as a petty person, who
holds grudges and is unable to forgive. Or, perhaps, we're so ashamed
of having sinned that we think we're beyond hope. Know that the inner
essence of the request for forgiveness is the meditations of GOD on
forgiveness. By asking for forgiveness You are actually GOD ITSELF
bringing forgiveness into being. Not understanding more than a very
few words in Sanskrit, I could hear this clearly in Rajender
Krishan's transliteration of Aarti-the Hindu Daily Prayer (see this
web site www.boloji.com/hinduism/aarti.htm). While those who do
understand Sanskrit intend to praise GOD and beseech It (conceived of
as "Him") to be enlightened in reciting the Aarti. This is clear from
the translation of the prayer which Rajender Krishan offers on the
same web page. When one attributes meanings to words one finds it
difficult to hear the words as they are being uttered by GOD in the
realms above the intelligible. It is at these levels that forgiveness
is being brought into existence. Everything that exists in the
phenomenal world is mirrored in the Supernal worlds. The selfsame
prayers and meditations and chants that we pronounce are being
pronounced by GOD. By erasing the meanings of the words from our
minds, no matter how lofty, and just pronouncing the sounds, we erase
the imagined duality between Ourselves and GOD. One who can do this
is no longer under the influences that lead to reincarnation.
There is no need to fear that forgiveness of sins
comes only after many incarnations. *Know that reincarnation exists
only on a particular band of the entire spectrum of existence.*
Reincarnation exists on the levels of consciousness where beings
create the illusion of space/time and conceive of development in a
restricted way and we imagine that certain forms of existence are
preferable to others. When we want to keep ourselves distant from
other sentient beings or from ourselves in other configurations and
levels of consciousness, we create the illusion of space/time as the
medium in which this distancing is accomplished. We restrict our
understanding of development to mere value judgements. This is the
outcome of our ethnocentrism, prejudice and feelings of superiority
and inferiority toward other sentient beings. One of the advantages
of being in control of the emotions which are the progenitors of
ethnocentrism, prejudice, aversions, fear and delusions of
superiority and inferiority, is being loosened from the shackles of
worry that we'll be reincarnated as a so and so, whatever the bias
may be.
Rectification of sin is most effectively and
directly brought about by prayer. By using our GOD-like faculty of
speech, we jump over the band of existence on which reincarnation
occurs and we bring down forgiveness from very high levels of
Holiness.
Forgiveness too is powerful enough to jettison us
out of the sway of the spheres that keep us transmigrating. If we
are strong enough to forgive, really forgive, ourselves as well as
others, we have become strong enough spiritually to be impervious to
the forces of reincarnation. Clearly, praying for the welfare of
those who we imagine have harmed us creates a harmonic effect of
these two most powerful spiritual tools – prayer and forgiveness and
together they rectify and transform everything our Soul has
experienced. There is a Jewish prayer in which we declare to God that
we forgive anyone who has harmed us in any incarnation, we ask for
forgiveness in turn and pray that God will not punish anyone on our
account. It is a powerful prayer because it rectifies all of what
our Soul experiences in the present, past and future and elevates us
to the levels of Being beyond those governed by transmigration.
Saying prayers for the welfare of others, while
concentrating not on the meaning attributed to the words, but only
on the sounds and vibrations we are producing is most powerful.
Reciting prayers while concentrating only on the sounds and
vibrations being produced by the one/s saying the prayer is not
praying mindlessly by rote. It is praying on the level from which GOD
vivifies that which we are praying for and imbues it with the ability
to abide in this world. It is a very desirable level of prayer to
attain. Below this level words have meanings and therefore
perception is limited and constricted in one world in which laws are
immutable, phenomena are fixed. Here we experience GOD as Other and
that it why we pray to It in second or third person. Above this
level there is no differentiation, intelligibility or separation
whatsoever. We are at the level of the All in the All, all worlds
that exist at lower levels as distinguishable entities are
nullified/existent at once. There is no possibility for creating an
apprehensible, substantial, enduring world of any kind. Neither is
there any possibility of rectification of any world. The aim is
neither to obliterate the worlds nor to be caught in worlds the laws
of which hold us in thrall. The golden mean is to reach the level
where phenomena are being called into existence and are being imbued
with durability, but are not set in one possible interpretation.
4) We may believe that there are just so many resources in the
world, and GOD is not benevolent enough to see to it that those
resources to go around. We think it's really a big deal for GOD to
have to feed six billion people. Here we are conceptualizing GOD as
a petty tyrant. Pray for everything that you need. That means
everything - no matter how trifling the thing seems to you. There
are people who think of GOD as the head of a corporation, or as a
V.I.P. - they pray only for the big things. This too boils down to
anthropomorphizing the Divine.
5) This point is really an obfuscation of our senses, a vexation of the spirit
and a frittering way of precious energy. There isn't a moments' peace for those
who envy. As long as we secretly (or not so secretly) harbor the desire
to be like the people that are making our spiritual and material
lives intolerable, then we cannot become free from their sphere of
influence. Only when we want nothing of what they offer to tantalize
and addict us can we become free. When we stop waiting for our time
to arrive, when we can be the "cream of society" and experience the
dubious thrill of deluding ourselves that we control people's fates,
then they can do nothing to affect our fates.
*Know that the rich and powerful, the warlike and the politically shrewd have
only that which we allow them to have - that which we confer upon them.* The
tragedy of envy is that
the one who envies yearns bitterly for what s/he already has. The
object of the envy is an embodiment of an aspect of the Soul of the
envious and s/he doesn't even know it. The most effective way to deal
with a negative power is to have compassion upon it. To find within
Ourselves that which is creating it and liberate it from being
created in so deformed a way. Know that more than the oppressed need
to be liberated from oppression, the oppressors need to be liberated
from the insane drive to oppress. Their suffering is truly pathetic.
In order to accomplish our own liberation and that of our oppressors
we need to relate to our own consciousness as a beloved but unruly
child, who needs to be trained in self-discipline. There is nothing
to fear, hate, envy or be entranced by at all in any of these
embodiments of that which is in our own Souls and which we are
projecting onto emptiness. Neither is their any reason to allow their
existence to determine our courses of action. Everything that we
attribute to those whom we think control us, who we envy, who we
idolize are the very characteristics of our own Being. All of it –
omnipotence, beauty, wealth, power and more is within us. It only
appears to be standing outside ourselves in the form of others
because we are not aware of, no less in control of, our GODLY
creative abilities. BE these characteristics, but in GOD-
CONSCIOUSNESS, instead of projecting them onto empty space and then
quaking in fear and imagined helplessness or being enthralled by your
own beauty while thinking that beauty belongs to someone else, or
being consumed with envy of that which you possess in abundance so
great as to give it away, of slaving for a living even as it is You
creating all that is.
The above point demands elaboration. A
god is created when we project that which is inside of us onto one
specific point. This point becomes a personification. We worship
that personification, feel at the mercy of its caprices, propitiate
it, build temples and shrines to it at great expense and with much
labor, sacrifice all to it, even our children, and believe that it
bestows of its powers on us, we thus beseech its mercy. This is
idolatry. But this essay is not a diatribe against polytheistic
religions. The writer of this essay is well aware that the
enlightened sons and daughters of "polytheistic" religions know the
ONE AND ONLY. This is a critique of the bogus imitations of
monotheistic religions, and of most economic, social and political
regimes. Those who call themselves monotheists, even as they beg
foundations and government officials for money are idolaters. Those
who confer powers upon governments and industrialists are practicing
idolatry.
It seems logical and reasonable enough to assume that social, political and
economic problems are solved by putting intelligent social, political and
economic programs into practice. These programs are, of course, planned by the
intellectual
elite, implemented by the political elite and funded by the
economic elite. There's one drawback with this – it's never worked.
It never will it work. The planners, implementers and financiers
alike are being driven by their own egos. Even when they are well-
meaning, there is yet an element of ego in all they do. They, in
order to continue to do their "good", and be important, require the
continued dependence of unfortunates to be the recipients of
their "goodwill". Insatiability has always characterized gods. The
last thing they want is for suffering to be eradicated from its root;
they'd be out of a job! The illusion that one is helpless in the face
of his/her destiny and the illusion that a rich and powerful body
can "rescue" the "less fortunate" work hand in hand to perpetuate the
very real ugly specter of human misery which these illusions create .
This is the basis of the myth of the Hydra. You cut off one slimy
social, economic or political head and two grow back in its place.
The only way to do away with human ills
is to declare to all Mankind the real truth: YOU ARE GOD. START
ACTING LIKE IT. Every human ill and suffering comes from the fear of
admitting this Truth to Ourselves. We prefer to suffer the tortures
of the damned than to accept our Godliness. HOW LONG?! We have only
to believe in God and in Ourselves. The wisdom necessary to envision,
formulate and provide all the necessary means and conditions for all
peoples to express that aspect of GOD which they came into this world
to embody exists with us. That wisdom will descend to the lower
worlds from the higher worlds as a waterfall if we allow it to.
In the final analysis we see that we are really concerning ourselves
with God's right to existence in this world. When understood this
way see the colossal arrogance, and understand the ultimate futility
in trying to prevent this.
Let's grow out of our spiritual childhood and take responsibility for
that which we experience. It avails nothing to cry out to the idols
that we have created to save us from ourselves. Let us stop
imagining that GOD is like us when we are unenlightened and begin
recognizing that We are the Divinity in Human form when we are
enlightened. Let's stop relating to GOD only in the third person and
begin to refer to GOD in first, second and third person. As has been
taught: I AM THAT, YOU ARE THAT AND ALL THIS IS THAT.
Doreen Ellen Bell-Dotan, Tzfat
B"H
Knowledge vs. Belief
Seeing the word belief (read that ignorance), particularly used in the meaning of one's right and privilege incenses me for your sake and for Gods'.
There exists a work which astounds me anew every time I draw from
it's depths. It is called Concordantiae Hebraicae Atque Chaldaicae
(Concordance of Hebrew and Aramaic) by Dr. Shlomo Mendelkern. Dr.
Mendelkern searched the entire Five Books of Moses, Books of the
Prophets and Widsom Literature for each of the Hebrew and Aramaic
roots which appear in them. He shows exactly in which cite each of
the roots exists in all of their variant forms. He offers the literal
meaning of each word in both Latin and Greek as well.
I searched the Concordance for all of the cites in which the Hebrew
word emunah appear. In none of the places in Torah does it
mean "belief". This and more, the word emunah is applied to God's
relation to us in Torah. The use of the word emunah as "belief" isn't
found until the Middle Ages, no doubt under foreign influence.
I looked up the word emunah in the Even Shoshan dictionary of the
Hebrew Language, the most extensive Hebrew dictionary to date. It
gives the following definitions: Uprightness; Truth (the word for
truth in Hebrew is emet, you can see that it sounds very much like
emunah); Faithfulness, Loyalty, Trustworthiship. Secondarily the word
comes to mean "belief" in the Middle Ages when we had to adopt a word
which could accord with the concept of "belief" of other cultures.
Even when we adapted the word emunah to mean something like belief it
is usually used not to mean that one believes in God, but that one
continues to hope for easier times during times of upheaval.
One can hear very clearly that the word emunah is a form of Amen,
which we say at the end of some prayers and in answer to other Jew's
blessing.
In other words: there is no such word as "belief" in Hebrew, no such
concept.
If anyone has ever taught you that you are to believe they have led
you astray. You are intended to know.
The lack-substance, mealy-mouthed, insipid, vacuous, sound-good but mean-nothing
cliche: "Everyone is entitled to his/her own belief/opinion" will do
to your Soul what eating junk food will do to your body. You are
intended and commanded to *know*. Belief is a wholly unacceptable
offering to bring to God, except by the very poorest, and they are
expected to pray for the ability to give a greater offering.
Sorry I just love you too much to let you go one subsisting on Twankies and
Dipty Doodles or whatever the hell they're called.
Doreen Ellen Bell-Dotan, Tzfat
Knowledge vs. Belief
Seeing the word belief (read that ignorance), particularly used in the meaning of one's right and privilege incenses me for your sake and for Gods'.
There exists a work which astounds me anew every time I draw from
it's depths. It is called Concordantiae Hebraicae Atque Chaldaicae
(Concordance of Hebrew and Aramaic) by Dr. Shlomo Mendelkern. Dr.
Mendelkern searched the entire Five Books of Moses, Books of the
Prophets and Widsom Literature for each of the Hebrew and Aramaic
roots which appear in them. He shows exactly in which cite each of
the roots exists in all of their variant forms. He offers the literal
meaning of each word in both Latin and Greek as well.
I searched the Concordance for all of the cites in which the Hebrew
word emunah appear. In none of the places in Torah does it
mean "belief". This and more, the word emunah is applied to God's
relation to us in Torah. The use of the word emunah as "belief" isn't
found until the Middle Ages, no doubt under foreign influence.
I looked up the word emunah in the Even Shoshan dictionary of the
Hebrew Language, the most extensive Hebrew dictionary to date. It
gives the following definitions: Uprightness; Truth (the word for
truth in Hebrew is emet, you can see that it sounds very much like
emunah); Faithfulness, Loyalty, Trustworthiship. Secondarily the word
comes to mean "belief" in the Middle Ages when we had to adopt a word
which could accord with the concept of "belief" of other cultures.
Even when we adapted the word emunah to mean something like belief it
is usually used not to mean that one believes in God, but that one
continues to hope for easier times during times of upheaval.
One can hear very clearly that the word emunah is a form of Amen,
which we say at the end of some prayers and in answer to other Jew's
blessing.
In other words: there is no such word as "belief" in Hebrew, no such
concept.
If anyone has ever taught you that you are to believe they have led
you astray. You are intended to know.
The lack-substance, mealy-mouthed, insipid, vacuous, sound-good but mean-nothing
cliche: "Everyone is entitled to his/her own belief/opinion" will do
to your Soul what eating junk food will do to your body. You are
intended and commanded to *know*. Belief is a wholly unacceptable
offering to bring to God, except by the very poorest, and they are
expected to pray for the ability to give a greater offering.
Sorry I just love you too much to let you go one subsisting on Twankies and
Dipty Doodles or whatever the hell they're called.
Doreen Ellen Bell-Dotan, Tzfat
Sunday, April 18, 2004
בס"ד
פתרון בעיית העגינות
כדי לפתור את בעיית העגינות עלינו להבין תחילה מדוע קיימת בעיה הלכתית. האם רצון ה' הוא כי נשים, שבעליהן הסוררים נטשו אותן או שבעליהן נעלמו, תדעכנה בבדידות וביאוש, בלי ילדים (נוספים) ולעתים תכופות גם בעוני? לשם מה נחרץ גזר דין אכזרי זה – ביחוד על אדם שלא עשה, כמסתבר, כל חטא?
הנושא העיקרי בתורה הוא השחרור המתקדם והמתמשך של האנושות מן העבדות והסבל אל החרות והשמחה. רצון ה' הוא כי בסופו של דבר, אחרי שהפנמנו כל כך את הקדושה, נהיה משוחררים לחלוטין – כי התורה תהיה הוויתנו והוויתנו תהיה התורה. לא נזדקק עוד לאמצעי ענישה כלשהם כי נגשים את התורה, ולמעשה נממש אותה בעצמותנו – ובמצב זה נשרה בשמחה בל תתואר. בינתיים עודנו במצב בלתי בשל, מפתחים את המוסר / הרוחניות שלנו; זה טבעם של בני אדם בכלל, ושל נשים במיוחד, להשתעבד בכל מיני צורות.
נשים אינן אמורות להיות כפופות לגברים, אף כי פשוטו של מקרא נראה כאילו זה כך. בניגוד למשתמע כביכול מהכתוב בתורה, תכלית הכנעת האשה לגבר היא הקפצת הנשים אל החופש. מצב הכיבוש מכוון להיות מטריד. אם חוסר הנוחות לבדו אינו מניע את הנשים להגשמתן העצמית, תגדל התעוקה עד למצב שאין לשאתו עוד.
אנו, בני אנוש, עוברים לשלב הבא בהתפתחותנו המוסרית / רוחנית רק כאשר מצבנו הנוכחי הוא בלתי נסבל לחלוטין. עד שנגיע לאותה נקודה נמצא תירוצים והסברים להיותנו במצב קיומי מופחת, מוגבל ומצומצם. אנו מתנחמים ב"לא נורא; המצב איננו רע כל כך". אנו מודרכים בפחד מהשינוי, לא באהבת החרות. אנו לכודים בהתמדה. נחוץ כוח עז מאד כדי לשנות את מסלולנו.
במצב עגינות נעשית כפיפות הנקבה בלתי נסבלת לחלוטין. עגינות איננה אמורה להיות נסבלת. עגינות איננה אמורה להתמשך. לאמיתו של דבר, עגינות איננה אמורה להתקיים כלל. היא אמורה לשמש כאמצעי זמני המקפיץ את בת ישראל לחרות רבה יותר. אם נדבר גלויות, היא אמורה להקפיץ את העגונה (שחטאה היחיד הוא אי-כנות כלפי נשמתה) אל החרות. לרוע המזל, מצב העגינות כרוך באכזריות רבה כי נשים הן אכזריות מאד, מאד – כלפי עצמן ו/או חברותיהן – אנו מקבלות את שעבודנו ומנציחות אותו; אנו מרחיקות לכת ומקריבות את בנותינו לאלילי הפחד, ההתמדה וההשלמה. כשבנות ישראל יחליטו להיות חופשיות, יסתיים מסע הסבל הנקרא 'עגינות'.
בזמננו בעיית העגונות היא פסיכולוגית גרידא. לעניות דעתי: על נשים יהודיות, הנשואות לגברים יהודיים המסרבים לתת להן גט, לצאת ולהביא לעולם ילדים כרצונן כשימצאו שותף הולם לכך. אם השותף ההולם איננו יהודי, אין עניין ממזרות כאן. אם השותף ההולם הוא יהודי, יהיו ילדיהם ממזרים – ומה בכך? ממזרים יוכלו להינשא לממזרות / גרות; ממזרות תוכלנה להינשא לממזרים / גרים. יש זוגות רבים כל כך בעולם החילוני שהתגרשו ללא גט, ואז האשה נישאה שוב ליהודי ולכן ילדיהם ממזרים, ויש גרים רבים כל כך בדורנו, עד כי עניין הממזרות הוא סוס מת. האם בטוח/ה הנך בשושלת אמהותיך עד שרה אמנו? גם אני לא. איש אינו בטוח בזה! בעתונות החרדית לפני כמה שנים היה מעשה ברב חסידי מירושלים שנסע לפולין למצוא את קבר אם-אמו. כשהגיע לשם נתברר כי על פי הרישומים היא נקברה בבית הקברות הקתולי. הוא היה בטוח שנפלה שם טעות; אך לא היתה טעות – הוא, אמו וכל אחיו ואחיותיו לא היו יהודים. סבא שלו לקח לו פולניה קתולית וחי אתה, והכל הניחו שהיא יהודיה. היא מעולם לא התגיירה, ואחרי מותה קברו אותה על פי דתה – בבית הקברות הקתולי. על הרב ההמום היה להתגייר, וכל הכתובות והגטים עליהם חתם כעד איבדו את תוקפם ונתבטלו. אם הוא חתם על גט והגרושה נישאה ליהודי, כי אז היא נשואה לשנים וילדיה ממזרים – בעוד הכל סבורים כי הם יהודים-חרדים-כשרים-למהדרין. הרי לנו: ברובנו, נוכל להיות כמעט בטוחים כי גם אצלנו יש איזה 'פספוס' לאורך השושלת (ולפי ההתנהגות, אצל רבים כל כך בקרבנו שאינם הולכים בדרך הרחמים, הצניעות והנדיבות, זה כנראה המצב) או אנחנו ממזרים.
אני מבינה כי הכתוב לעיל עשוי להישמע צורם לקורא הרגיש; סלחו לי. אני גם מאמינה כי סירובן של נשים להיכנע תחת האכזריות הכרוכה בעגינות היא דרכן היחידה להלחם בה. הדרך היחידה להלחם בעגינות היא המשך האהבה והחיים כרגיל.
דורין אלן בל-דותן
כתגובה על הנ"ל קבלתי מאדם העובד עם עגונות את זה –
תודה לך על הבעת התעניינות בנושא העגונה; נראה כי זהו באמת הפתרון לבעיה: תחושה משותפת של אהדה ואחריות לעגונות.
ואולם, עם כל הכבוד, עלי לחלוק על מסקנותיך מהסיבות הבאות:
א. מקרה יחידאי של רב ירושלמי איננו מוכיח כי איש לא יוכל להיקרא יהודי כיום. אינני סבור כי קיימת סיבה טובה כלשהי להניח כי אין אנו יהודים. ה' הבטיח לעם ישראל כי יתקיימו לעולם, ועלי לקוות כי יש ערך כלשהו להבטחתו. כמו כן, על פי הסבירות הסטטיסטית / החברתית / התרבותית, הסיכוי שלא נהיה יהודים הוא אפס. מבחינה הלכתית, קובעת ההנחה התקדימית כי "חזקה עלינו שהרוב יהודים" (האם שמעת גם את על 'הגן הכוהני' שנמצא אצל צאצאיו היהודים של אהרן?).
ב. ביחס לאפשרות בה כולנו ממזרים – גם זה אינו סביר. בעולם ההלכה המתייחסת לעניין זה מניחים אנו "זכאי כל עוד לא הורשע", והעדות המכריחה אותנו להניח כי כולנו ממזרים היא מועטת.
ג. על פי החוק היהודי אסור לגבר יהודי לשאת נוכריה או להפך; אבל אין עניין של ממזרות במקרים כאלה מסיבה אחרת.
ד. על פי החוק היהודי אסור לאשה נשואה להינשא שוב! אפילו אם לדעתך לא יהיה כל כך רע לילדים אם הם יהיו ממזרים, אין בכך כדי להצדיק את העבירה על מצווה מדאורייתא ביד אשה הנישאת לפני שקבלה גט כהלכה.
את חופשית לכתוב כרצונך בתשובה לדברי הנ"ל – חשוב לי לדעת מה דעתך.
ברוב ברכה,
גבירותי!
טיפולו של האדון המצוטט לעיל לא עזר לכן בעבר ולא יעזור לכן בעתיד. אתן, ורק אתן, חייבות לקחת את האחריות לגורלכן ולחייכן.
לא תוכלו לצאת ממלכודת העגונות כל עוד תפעלו לפי כללים אלו.
הברירה בידיכן – לצאת מהכלוב אל אור האהבה והחיים, או לעשות את המצופה מכן כנשים יהודיות ולהינמק במחשך היאוש והערירות, ולהשלות את עצמכן כי אתן מקיימות מצוות על ידי סבל.
אני מבטיחה לכן: אם הנשים שנותרו עגונות תהיינה ערוכות ומוכנות לנקוט בצעדים שהצעתי לעיל, ימצא הממסד הרבני דרכים לשחרור העגונות במקום להשאירן בחוסר ברירה מלבד אותם צעדים קיצוניים.*
הוכחה חיובית לנכונות הדברים קיימת כבר בתקדים ביטול נוהל מי סוטה.
בקשר הבא http://tinyurl.com/2op95 אנו קוראים:
"משרבו הרוצחנין, בטלה עגלה ערופה... משרבו המנאפים, פסקו המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם [עם הזונות יפרדו – הושע, ד: יד]" (סוטה, ט: ט).
על פי מדרש המצוי בשני התלמודים (ב' סוטה, מז: ב. י' סוטה, ט: ט; מד: א) מלמדת משנה זאת כי כשההתנהגות הבלתי מוסרית בענייני מין הופכת לנורמה, המים המרים לא יוכלו עוד לבדוק את הנשואות: בעליהן של רבות מהן נאשמים באותה עבירה עצמה ולכן הם פסולים מלהזדקק למבדק. המדרש מסיק את הצורך בגברים זכאים מהפסוק בתורה המסיים את פרשת הסוטה: "ונקה האיש מעון..." (במדבר, ה: לא), ופירושו – רק לגברים הנקיים מאשמת ניאוף מותר לבדוק את נשיהם. במילים אחרות, נוהל זה הופסק בגלל חוסר ההגינות הטבוע בו: הוא ענש נשים, אך לא גברים – שחטאו באותה עבירה ממש והם עצמם יזמו את הבדיקה עבור הנשים. אולם התוספתא (יד: ב) מפרשת משנה זאת בפנים אחרות. לדברי התוספתא: "משרבו המנאפין פסקו מי המרים, לפי שאין מי המרים באין אלא על הספק; עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי." כלומר, הניאוף היה כה נפוץ עד היותו ידוע לכל, לכן הם (חכמי הסנהדרין) לא יכלו עוד להורות על ביצועו של נוהל מי הסוטה – כי נוהל מי הסוטה היה בא "על הספק", ובמקרים רבים מדי הספק היה לודאי.
על פי גישות שונות אלה יש שני שלבים של ביאור: הגישה הותיקה המיוצגת במשנה ובתוספתא ובה מקבלים את הביטול כעובדה. המשנה מתארת תור ארוך של בעלים נזעמים המשתרך לפני שער ניקנור (שם היה טקס מי הסוטה) כדי לבדוק את נשיהם, בגלל ריבוי המקרים; על הטקס הממושך היה להתבטל, כמו נוהל עגלה ערופה. השמוש בפסוק מתוך ספר הושע תומך בדעה לפיה הניאוף נפוץ מאד, ומיחד את הנואפות באומרו כי למרות חטאן, ה' לא יעניש נשים אלה – כתוב מאלף ביותר. יושם אל לב כי הפסוק מתאר גברים המחפשים זונות, לא ניאופים. מסורת התוספתא מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי, תנא בן דור חורבן הבית II; היא מציעה חלופה לתיאור התור המתארך, ועדין אין בה בקורת מוסרית על הנוהל. אולם הרבנים המאוחרים יותר וכן עורכי התלמודים חשו בצורך לבאר את הביטול הנזכר במשנה בצורה אחרת לגמרי – כתגובה לצביעות בטקס המתיר לבעלים עבריינים לצאת ללא עונש בעודם 'בודקים' את נשותיהם באותה עבירה עצמה (בדיקה הכרוכה בסכנת מות). עם הזמן, כנראה, דחפו יצרי-מוסר את הרבנים לפרש את הביטול כצורך מוסרי.
ברור, אפוא, כי גם ביטול שעבוד העגונה יושג ביחסי-מין של העגונות עם גברים אחרים (לא בעליהן שנטשו אותן או נעלמו), והולדת ילדים בכלל זה, כי הן הועמדו במצב המאלץ אותן לעקוף את איסור הניאוף דאורייתא כדי לאפשר את קיום מצוות "פרו ורבו" דאורייתא; את המצווה הראשונה הזאת מסר ה' לכל אדם ויצור חי, ולכן היא קודמת בחשיבותה.
האם התנהגותן של עגונות, החיות עם גברים אהובים ויולדות להם ילדים, מתאימה להגדרת הניאוף? ודאי לא! אפילו במקרה של ניאוף מובהק ברור כי נשים אינן יוצרות קשרים עם גברים 'סתם', כדי לספק את תאוותיהן בלבד (כמו הגברים) – והתורה הכירה בכך בציטוט שהובא לעיל, אלא עושות כן משום הצורך להיות נאהבות ולהרות רק לגברים הנאהבים. קרוב לודאי כי אי-יכולת הגבר לענות על צרכיה הגופניים / רגשיים של אשה הוא הגורם לה לצאת להרפתקה מחוץ למשפחה. איזו מצווה מתקיימת בהינמקות אשה ללא אהבה לשארית חייה? כיצד יוכל גבר, המנהל לא פעם הרפתקה 'מן הצד' גם אם אשתו מספקת אותו, לשפוט את התנהגותה של אשה?
וכבר נאמר: "הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו;" (ישעיהו, נח: ו).
רבים יאמרו: "המנאפות הולכות לגיהינום!"
על כך אשיב: אין ניאוף בבניית אשה את חייה מחדש אחרי ש'בעלה' הפסיק לתפקד כבעל מכל בחינה שהיא, הוא מתנכר לשמחתה ומייסר בכל דרך לא רק אותה אלא גם את ילדיו ממנה. אפשר אף לשאול: מדוע מאיימים על העגונה שהיא תלך לגיהינום? באיזו קייטנה, בדיוק, נמצאת העגונה עכשיו?
הבה נחקור את עומק דברי התורה בכנות. נגלה כי כבר הונחה התשתית לשחרור העגונה וילדיה מייסוריהם. אין צורך לחדש הלכות; עלינו רק לאזכר את אשר נכתב בתורה בלב אוהב ובהשקפה מחודשת.
מהו המעמד האמיתי של עגונה וילדיה? כשנבחן בכנות את מעמדם של העגונה וילדיה נראה עד כמה קשה להאמין שגבר יטיל סבל כזה לא רק על (ex)-אשתו-האהובה, אלא גם על ילדיו-הוא. עוד יותר מזעזעים הם העושים זאת לזמן ממושך, אחדים מהם לפרק בלתי מוגבל. מה נוכל לאמר על הרבנים והדיינים המסייעים ומעודדים עבריינים אלה? מיד נראה כי גברים הנושאים באחריות להחזקת נשיהם וילדיהן בכליאה כזאת הנם באמת מפלצות על פי התורה וכי הם, ולא ה'מנאפות', צפויים לעונש החמור ביותר הקצוב בתורה. זאת ועוד לגבי הרבנים והדיינים העוזרים לגברים הללו – התורה מבטיחה עונש קשה במיוחד גם עבורם.
בעוד האלמנה והיתום נקלעים למצבם העגום והפגיע כתוצאה מפועל אלוהי, העגונה וילדיה סובלים כל כך מידיו של גבר היכול להמשיך במעשיו בתמיכת המערכת הרבנית-דיינית. עגינות וילדי עגונות הם, אפוא, פועל ידיו של גבר המשים עצמו אלוה כדי ליהנות מתחושת נקם כוחנית. הנקימה אסורה בהחלט מהתורה (ויקרא, יט: יח). איזה חטא גדול יותר?
הנביא מביא לעם ישראל את דברי ה' בהם הוא מודיע כי לא מסר 'גט' לאשתו-כביכול. הבה נתבונן באותם פסוקים כדי להבין את הסילוף והסטיה העצומים של הגברים המסרבים לתת גטים לעגונותיהם ומטילים סבל מתמשך על ילדיהם. נקרא בישעיהו, מט: כו – "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." ומיד: "כה אמר ה', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו; הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם," (שם, נ: א).
ה'אם' בקטע זה היא השכינה (=ההיבט הנקבי של ה'). כמובן, אין זה רצון ה' "לשלח אותה", ופירוש הקטע: השכינה נסתלקה מעל ישראל בגלל עוונותינו. בפסוק הקודם, לפני אזכרת הגט, ראינו כי על אף חטאיהם של בני ישראל עדין הם נחשבים לילדיו של ה' והוא יילחם את מלחמותיהם נגד עושקיהם. מכאן נבין עד כמה בלתי אנושי הוא מצד גבר לגרום סבל לילדיו, במיוחד ילדים רכים שלא חטאו כלל.
מצב העגונה וילדיה גרוע בהרבה מזה של האלמנה והיתום. תחילה על העגונה וילדיה להתמודד עם הבעיה הכלכלית. תלאותיהם הכלכליות של העגונה וילדיה הן, בדרך כלל, קשות מאלה של האלמנה והיתום; אלה האחרונים בדרך כלל יורשים רכוש וכסף – דבר נדיר מאד אצל עגונה ו/או ילדיה. גרוע עוד יותר: אם הגבר שנטש את העגונה היה חייב כספים ו/או אם הוא ממשיך להסתבך בחובות, העגונה (ברוב המקרים) תאולץ לשאת גם בתשלומים אלה. ברור, אפוא, כי מצבם הכלכלי של העגונה וילדיה עלולים להיות הרבה יותר גרועים מזה של אלמנה ויתום [מעניין: אין מונח מיוחד בעברית לילדיהן של עגונה וגרושה]. בחברה בה שופטים את האדם, בדרך כלל, על פי הצלחתו החומרית – איפה נמצאים העגונה וילדיה? כל מה שנאמר בתורה לגבי אלמנה ויתומים יהיה, אפוא, נכון ביתר שאת, בחינת "קל וחומר" (=כך ועוד יותר; מדת-היקש נפוצה מאד בפרשנות התורנית), לגבי עגונה וילדיה.
העגונה וילדיה חשופים לרמות עמוקות ביותר של השפלה ציבורית; רווחת מאד הדעה (השקרית במרבית המקרים) המטילה את מלוא האשם במצב שנתהווה על כתפי העגונה עצמה. מיד נתבונן באשר אמרה התורה על המשפיל את הזולת בפומבי.
אלמנה עשויה להינשא שוב; ליתומים יש תקוה כי יבוא יום בו ישוקם מצבם והם יחיו בבית חם, נאהבים ע"י אמא ואבא-חדש, נשמרים ע"י שני הורים אוהבים וצורכיהם מסופקים להם – כראוי לכל ילד. העגונה וילדיה אינם רואים קץ לסבלותיהם. הם נתונים לחסדיו של אדם מופרע המשים עצמו אלוה לגבי גורלם של בת-זוגו לשעבר וילדיהם (האם היה הוא מופרע ביום החתונה? האם הנישואים תופסים הלכתית?). העגונה וילדיה נתונים לחסדי רבנים / דיינים המוצאים בכל מקרה של עגינות הזדמנות 'לעשות קופה' נאה. הם זוכים בסכום מופקע על חשבון סבלו של יהודי אחר. הם מצדיקים את התנהגותם הגסה והאטומה באומרם לנפשם: "עגונה זאת היתה, לבטח, רעיה בלתי נסבלת". על סמך מה, שואלת אני, מניחים הם זאת? על סמך השמצת ה-ex שלה? הרי אפילו אם אמנם ייסרה האשה את בעלה בעודם חיים יחד, רשאי הוא לגרשה (דברים, כד: א)! בנסיבות מסוימות מפסידה האשה את כתובתה, הכל לפי התנהגותה ככתוב בתורה, אך היא חייבת לקבל גט מכל מקום (שלחן ערוך, אבן העזר, עז: ב)! גברים המשאירים את נשותיהם-לשעבר עגונות ואת ילדיהם במצב נזיל גוזלים מהם הכל, אפילו את תקוותיהם.
תיארנו את מצבם של העגונה וילדי העגונה, וראינו כי הוא גרוע יותר מזה של האלמנה והיתומים מכל בחינה; הבה נתבונן בכתוב בתורה על אלמנה, יתום, והלבנת פני אדם ברבים – ומהם העונשים בתורה על עבירות מסוימות.
כתוב בתורה: "לא תגנב!" (שמות, כ: יג). אנו לומדים (בהיקש אל שמות, כא: טז) כי זהו מעיקרו איסור על חטיפת אדם (איסור גניבת רכוש נדון בתורה בהרחבה במקומות אחרים). גניבת נפש (החלק המודע של הנשמה, העצמיות) היא פשע. עד כמה, אפוא, חמור יותר פשעו של הגונב את הנשמה עצמה (הרובד העליון, חלק א-לוה), כלומר: מונע מהנשמה את האפשרות להיוולד!?
העונש על גזל הרש הוא מיתה בידי שמים. עד כמה חמור יותר מעשהו של המרושש בזדון את אשת נעוריו ואת ילדיהם והגוזל מהם את זכותם לשיקום חייהם ולניהולם באופן תקין, על פי היכולת הגנוזה בכל אדם!?
"כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים;" (שמות, כב: כא–כג). לפי אחד הפירושים למובאה זאת מדובר כאן בדיינים, הנמנעים מלסייע לנדכאים אף כאשר הדבר ביכולתם, וכך מביאים על עצמם מיתה בידי שמים (ר' רש"י על אתר).
"ולא תונו איש את עמיתו," (ויקרא, כה: יז). חכמינו מבארים (בבא מציעא, נח: ב) כי המדובר כאן באונאת דברים (=התעללות מילולית-נפשית; אמירת דברים הגורמים צער לזולת), האסורה מכל וכל. כפי שראינו לעיל, נשלח הנביא ישעיהו כדי למסור לישראל: "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." מתוך כל אלה למדים אנו: אונאת דברים היא חטא כה חמור עד כי נקצבה לעוברים עליו מיתה בידי שמים. ונכון הדבר, כי ייסורי נפש ורגש הם פגיעה בעצמיות, בהוויה. עד כמה חמורה יותר עגמת הנפש הנגרמת בידי גבר המסרב לתת גט לאשתו, גורר אותה מישיבת בית הדין הזאת לבאה אחריה, משמיץ אותה בכל הזדמנות, משלה אותה להאמין בכל פעם כי העניין סגור – ושוב ממאן לתתו לה!?
בהמשך אותה גמרא (בבא מציעא, נט: א) מורה לנו דוד המלך כי הבא על אשת איש [בעדים ובהתראה] מיתתו בחנק ע"י בית דין של מטה, ויש לו חלק בעולם הבא; המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק בעולם הבא. שוטים נוטים לחשוב כי העלבת אדם בציבור או התעללות נפשית/מילולית הן עבירות פחות חמורות מניאוף, כי אין בית דין של מטה קוצב עונש עבורן. למעשה אלה עבירות כה חמורות עד כי אין בית הדין הארצי מסוגל להקיף אותן בענישתו. יהא חוק זה ידוע למביאים על העגונה וילדיה חרפה מתמשכת!
אנו לומדים במסכת בבא בתרא (פח: ב): "אמר רבי לוי, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות." מכאן יובן: גבר המאלץ את אשתו-לשעבר ואת ילדיו לחיות בקשיים כלכליים (הנובעים מהעגינות לעתים קרובות), גוזל את שלוות נפשם, גוזל את מעמדם החברתי, גוזל את תקוותם לעתיד טוב יותר – מביא על עצמו עונש הרבה יותר גדול מזה של העגונה העשויה למצוא לה איש אהוב וללדת לו ילדים. שוב, אל נשכח כי העונש על ניאוף הוא חנק; בעוד עונשו של המייסר אלמנה ויתום (שמעמדם, כפי שראינו, עדיף כלכלית וחברתית על זה של העגונה וילדיה) הוא מיתה בידי שמים.
המבול, כך למדנו, בא לא בגלל כל סטיות המין שאמנם התרחשו אז, אלא כאשר סטיות הצדק הצטברו בהמון, ככתוב: "...כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ;" (בראשית, ו: יג). התורה שבכתב אף לא הזכירה, למעשה, את סטיות המין כסיבה המפורשת ל"קץ כל בשר;" עלינו להסיק משמוש הלשון המקראי כי "מין בשאינו מינו" היה לתופעה רווחת: "אמר רבי יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל;" (סנהדרין, קח: א). רבי יוחנן לומד זאת מהפסוק: "...כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ;" (בראשית, ו: יב). השחתה מוסרית, וודאי גזלת שלוות הנפש של זולת – גרוע מזה, גזלת זכותן של נשמות להיוולד ולהגיע לרמה גבוהה יותר של א-לוהות ע"י קיום מצוות, פשעים אלה חמורים הרבה יותר מניאוף. עלינו לתפוס זאת: התורה רואה עבירות על הצדק באור שלילי יותר מאשר 'אי סדרים' ביחסי מין. המדמיינים כי חטאיו של הכובל את אשתו בעגינותה ומייסר את ילדיו הנם פחות חמורים מאלה של המנאף, חיים בטעות מרה ומפירים את מצוות התורה.
למודו של רבי לוי שצוטט לעיל (בבא בתרא, פח: ב) בדבר עונשם של המשתמשים במדות פסולות במסחר, החמור יותר מזה של הנואפים, מובא ע"י הרמב"ם (הלכות גנבה) וע"י הטור (חשן משפט, רל"ג). עלינו לזכור כי על פי התורה קשה אונאת דברים מאונאת ממון. "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, גדול[ה] אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלהיך' (ויקרא, כה: יז) וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך', ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו;" (בבא מציעא, נח: ב ואילך). יעיין נא הקורא שם לדיון מפורט על היחס בין חוקי מדות פסולות, הלבנת פני אדם ברבים, מתן כבוד לאשתו של אדם וניאוף. כל בעל לב יוכל להבין, אפוא, כי גבר המתעלל לא רק באשתו-לשעבר אלא גם בילדיו-הוא – נפשית, כמו גם כלכלית – איבד את מקומו בעולם הבא. הוא מת-מהלך שהביא על עצמו מיתה בידי שמים. אשתו-לשעבר נחשבת לאדם שעבר תיקון רוחני – במדרגה גבוהה יותר מזאת שעברה האלמנה. נישואיה, למעשה, פקעו והיא מותרת לכל אדם פרט לכהן גדול. גם ילדי העגונה עברו תיקון במדרגה גבוהה מזאת של היתומים. האם העגונה וילדיה לא נרצחו נפש? "ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים, עני דכתיב 'כי מתו כל האנשים' (שמות, ד: יט), מצורע דכתיב 'אל נא תהי כמת' (במדבר, יב: יב), וסומא דכתיב 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' (איכה, ג: ו), ומי שאין לו בנים דכתיב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' (בראשית, ל: א);" (נדרים, סד: ב). מכאן נראה בבירור: אחרי שהומתו (=נתרוששו), עברו העגונה וילדיה טיהור מושלם מכל חטאיהם והבעל-לשעבר אינו רק רוצח; ע"י הריגת ילדיו הוא גם הרג את עצמו– כחסר ילדים הוא חשוב כמת. לפי התורה ה'בעל' הביא מוות על עצמו והאשה, אפוא, "מותרת לכל אדם".
לעיל הצלחנו להראות כי מעמד העגונה וילדיה גרוע מזה של האלמנה והיתום. לכן עונשיהם של המייסרים את העגונה וילדיה, ב"קל וחומר", יהיו קשים מאלה הקצובים לעושקי אלמנה ורוצצי יתום. יתר על כן, הגבר המסרב לתת לאשתו גט על פי דרישתה וכן הרבנים/הדיינים הממאנים לאלץ אותו לעשות כן בכל דרך מותרת, בצעו את הפשע שאין להעריכו של מניעת לידה מנשמות.
באמת, למדנו כי "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים הביישנין וגומלי חסדים;" (יבמות, עט: א). כמו כן למדנו: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה... [והם] אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא;" (אבות, ה: יט). ייחוסו היהודי של אדם, המשאיר את אשתו עגונה ואת ילדיו במחסור, הוא בספק רב. לפיכך גם עצם נישואיה של האשה ליהודי מוטלים בספק. אם לא, הרי היא חופשיה לחלוטין. באשר לשאלת ההליכה לגיהינום בה נגענו לעיל, גם לכך נותנת המשנה תשובה ברורה (עין שם).
בדיוננו זה הראינו כי יש תקדימים למכביר, בתורה על כל רבדיה, היכולים לשמש בסיס לשחרור העגונות. כל הדרוש כדי לגשת לעניין זה ולהצליח – הוא רצון טוב.
דורין אלן בל-דותן, צפת
פתרון בעיית העגינות
כדי לפתור את בעיית העגינות עלינו להבין תחילה מדוע קיימת בעיה הלכתית. האם רצון ה' הוא כי נשים, שבעליהן הסוררים נטשו אותן או שבעליהן נעלמו, תדעכנה בבדידות וביאוש, בלי ילדים (נוספים) ולעתים תכופות גם בעוני? לשם מה נחרץ גזר דין אכזרי זה – ביחוד על אדם שלא עשה, כמסתבר, כל חטא?
הנושא העיקרי בתורה הוא השחרור המתקדם והמתמשך של האנושות מן העבדות והסבל אל החרות והשמחה. רצון ה' הוא כי בסופו של דבר, אחרי שהפנמנו כל כך את הקדושה, נהיה משוחררים לחלוטין – כי התורה תהיה הוויתנו והוויתנו תהיה התורה. לא נזדקק עוד לאמצעי ענישה כלשהם כי נגשים את התורה, ולמעשה נממש אותה בעצמותנו – ובמצב זה נשרה בשמחה בל תתואר. בינתיים עודנו במצב בלתי בשל, מפתחים את המוסר / הרוחניות שלנו; זה טבעם של בני אדם בכלל, ושל נשים במיוחד, להשתעבד בכל מיני צורות.
נשים אינן אמורות להיות כפופות לגברים, אף כי פשוטו של מקרא נראה כאילו זה כך. בניגוד למשתמע כביכול מהכתוב בתורה, תכלית הכנעת האשה לגבר היא הקפצת הנשים אל החופש. מצב הכיבוש מכוון להיות מטריד. אם חוסר הנוחות לבדו אינו מניע את הנשים להגשמתן העצמית, תגדל התעוקה עד למצב שאין לשאתו עוד.
אנו, בני אנוש, עוברים לשלב הבא בהתפתחותנו המוסרית / רוחנית רק כאשר מצבנו הנוכחי הוא בלתי נסבל לחלוטין. עד שנגיע לאותה נקודה נמצא תירוצים והסברים להיותנו במצב קיומי מופחת, מוגבל ומצומצם. אנו מתנחמים ב"לא נורא; המצב איננו רע כל כך". אנו מודרכים בפחד מהשינוי, לא באהבת החרות. אנו לכודים בהתמדה. נחוץ כוח עז מאד כדי לשנות את מסלולנו.
במצב עגינות נעשית כפיפות הנקבה בלתי נסבלת לחלוטין. עגינות איננה אמורה להיות נסבלת. עגינות איננה אמורה להתמשך. לאמיתו של דבר, עגינות איננה אמורה להתקיים כלל. היא אמורה לשמש כאמצעי זמני המקפיץ את בת ישראל לחרות רבה יותר. אם נדבר גלויות, היא אמורה להקפיץ את העגונה (שחטאה היחיד הוא אי-כנות כלפי נשמתה) אל החרות. לרוע המזל, מצב העגינות כרוך באכזריות רבה כי נשים הן אכזריות מאד, מאד – כלפי עצמן ו/או חברותיהן – אנו מקבלות את שעבודנו ומנציחות אותו; אנו מרחיקות לכת ומקריבות את בנותינו לאלילי הפחד, ההתמדה וההשלמה. כשבנות ישראל יחליטו להיות חופשיות, יסתיים מסע הסבל הנקרא 'עגינות'.
בזמננו בעיית העגונות היא פסיכולוגית גרידא. לעניות דעתי: על נשים יהודיות, הנשואות לגברים יהודיים המסרבים לתת להן גט, לצאת ולהביא לעולם ילדים כרצונן כשימצאו שותף הולם לכך. אם השותף ההולם איננו יהודי, אין עניין ממזרות כאן. אם השותף ההולם הוא יהודי, יהיו ילדיהם ממזרים – ומה בכך? ממזרים יוכלו להינשא לממזרות / גרות; ממזרות תוכלנה להינשא לממזרים / גרים. יש זוגות רבים כל כך בעולם החילוני שהתגרשו ללא גט, ואז האשה נישאה שוב ליהודי ולכן ילדיהם ממזרים, ויש גרים רבים כל כך בדורנו, עד כי עניין הממזרות הוא סוס מת. האם בטוח/ה הנך בשושלת אמהותיך עד שרה אמנו? גם אני לא. איש אינו בטוח בזה! בעתונות החרדית לפני כמה שנים היה מעשה ברב חסידי מירושלים שנסע לפולין למצוא את קבר אם-אמו. כשהגיע לשם נתברר כי על פי הרישומים היא נקברה בבית הקברות הקתולי. הוא היה בטוח שנפלה שם טעות; אך לא היתה טעות – הוא, אמו וכל אחיו ואחיותיו לא היו יהודים. סבא שלו לקח לו פולניה קתולית וחי אתה, והכל הניחו שהיא יהודיה. היא מעולם לא התגיירה, ואחרי מותה קברו אותה על פי דתה – בבית הקברות הקתולי. על הרב ההמום היה להתגייר, וכל הכתובות והגטים עליהם חתם כעד איבדו את תוקפם ונתבטלו. אם הוא חתם על גט והגרושה נישאה ליהודי, כי אז היא נשואה לשנים וילדיה ממזרים – בעוד הכל סבורים כי הם יהודים-חרדים-כשרים-למהדרין. הרי לנו: ברובנו, נוכל להיות כמעט בטוחים כי גם אצלנו יש איזה 'פספוס' לאורך השושלת (ולפי ההתנהגות, אצל רבים כל כך בקרבנו שאינם הולכים בדרך הרחמים, הצניעות והנדיבות, זה כנראה המצב) או אנחנו ממזרים.
אני מבינה כי הכתוב לעיל עשוי להישמע צורם לקורא הרגיש; סלחו לי. אני גם מאמינה כי סירובן של נשים להיכנע תחת האכזריות הכרוכה בעגינות היא דרכן היחידה להלחם בה. הדרך היחידה להלחם בעגינות היא המשך האהבה והחיים כרגיל.
דורין אלן בל-דותן
כתגובה על הנ"ל קבלתי מאדם העובד עם עגונות את זה –
תודה לך על הבעת התעניינות בנושא העגונה; נראה כי זהו באמת הפתרון לבעיה: תחושה משותפת של אהדה ואחריות לעגונות.
ואולם, עם כל הכבוד, עלי לחלוק על מסקנותיך מהסיבות הבאות:
א. מקרה יחידאי של רב ירושלמי איננו מוכיח כי איש לא יוכל להיקרא יהודי כיום. אינני סבור כי קיימת סיבה טובה כלשהי להניח כי אין אנו יהודים. ה' הבטיח לעם ישראל כי יתקיימו לעולם, ועלי לקוות כי יש ערך כלשהו להבטחתו. כמו כן, על פי הסבירות הסטטיסטית / החברתית / התרבותית, הסיכוי שלא נהיה יהודים הוא אפס. מבחינה הלכתית, קובעת ההנחה התקדימית כי "חזקה עלינו שהרוב יהודים" (האם שמעת גם את על 'הגן הכוהני' שנמצא אצל צאצאיו היהודים של אהרן?).
ב. ביחס לאפשרות בה כולנו ממזרים – גם זה אינו סביר. בעולם ההלכה המתייחסת לעניין זה מניחים אנו "זכאי כל עוד לא הורשע", והעדות המכריחה אותנו להניח כי כולנו ממזרים היא מועטת.
ג. על פי החוק היהודי אסור לגבר יהודי לשאת נוכריה או להפך; אבל אין עניין של ממזרות במקרים כאלה מסיבה אחרת.
ד. על פי החוק היהודי אסור לאשה נשואה להינשא שוב! אפילו אם לדעתך לא יהיה כל כך רע לילדים אם הם יהיו ממזרים, אין בכך כדי להצדיק את העבירה על מצווה מדאורייתא ביד אשה הנישאת לפני שקבלה גט כהלכה.
את חופשית לכתוב כרצונך בתשובה לדברי הנ"ל – חשוב לי לדעת מה דעתך.
ברוב ברכה,
גבירותי!
טיפולו של האדון המצוטט לעיל לא עזר לכן בעבר ולא יעזור לכן בעתיד. אתן, ורק אתן, חייבות לקחת את האחריות לגורלכן ולחייכן.
לא תוכלו לצאת ממלכודת העגונות כל עוד תפעלו לפי כללים אלו.
הברירה בידיכן – לצאת מהכלוב אל אור האהבה והחיים, או לעשות את המצופה מכן כנשים יהודיות ולהינמק במחשך היאוש והערירות, ולהשלות את עצמכן כי אתן מקיימות מצוות על ידי סבל.
אני מבטיחה לכן: אם הנשים שנותרו עגונות תהיינה ערוכות ומוכנות לנקוט בצעדים שהצעתי לעיל, ימצא הממסד הרבני דרכים לשחרור העגונות במקום להשאירן בחוסר ברירה מלבד אותם צעדים קיצוניים.*
הוכחה חיובית לנכונות הדברים קיימת כבר בתקדים ביטול נוהל מי סוטה.
בקשר הבא http://tinyurl.com/2op95 אנו קוראים:
"משרבו הרוצחנין, בטלה עגלה ערופה... משרבו המנאפים, פסקו המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם [עם הזונות יפרדו – הושע, ד: יד]" (סוטה, ט: ט).
על פי מדרש המצוי בשני התלמודים (ב' סוטה, מז: ב. י' סוטה, ט: ט; מד: א) מלמדת משנה זאת כי כשההתנהגות הבלתי מוסרית בענייני מין הופכת לנורמה, המים המרים לא יוכלו עוד לבדוק את הנשואות: בעליהן של רבות מהן נאשמים באותה עבירה עצמה ולכן הם פסולים מלהזדקק למבדק. המדרש מסיק את הצורך בגברים זכאים מהפסוק בתורה המסיים את פרשת הסוטה: "ונקה האיש מעון..." (במדבר, ה: לא), ופירושו – רק לגברים הנקיים מאשמת ניאוף מותר לבדוק את נשיהם. במילים אחרות, נוהל זה הופסק בגלל חוסר ההגינות הטבוע בו: הוא ענש נשים, אך לא גברים – שחטאו באותה עבירה ממש והם עצמם יזמו את הבדיקה עבור הנשים. אולם התוספתא (יד: ב) מפרשת משנה זאת בפנים אחרות. לדברי התוספתא: "משרבו המנאפין פסקו מי המרים, לפי שאין מי המרים באין אלא על הספק; עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי." כלומר, הניאוף היה כה נפוץ עד היותו ידוע לכל, לכן הם (חכמי הסנהדרין) לא יכלו עוד להורות על ביצועו של נוהל מי הסוטה – כי נוהל מי הסוטה היה בא "על הספק", ובמקרים רבים מדי הספק היה לודאי.
על פי גישות שונות אלה יש שני שלבים של ביאור: הגישה הותיקה המיוצגת במשנה ובתוספתא ובה מקבלים את הביטול כעובדה. המשנה מתארת תור ארוך של בעלים נזעמים המשתרך לפני שער ניקנור (שם היה טקס מי הסוטה) כדי לבדוק את נשיהם, בגלל ריבוי המקרים; על הטקס הממושך היה להתבטל, כמו נוהל עגלה ערופה. השמוש בפסוק מתוך ספר הושע תומך בדעה לפיה הניאוף נפוץ מאד, ומיחד את הנואפות באומרו כי למרות חטאן, ה' לא יעניש נשים אלה – כתוב מאלף ביותר. יושם אל לב כי הפסוק מתאר גברים המחפשים זונות, לא ניאופים. מסורת התוספתא מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי, תנא בן דור חורבן הבית II; היא מציעה חלופה לתיאור התור המתארך, ועדין אין בה בקורת מוסרית על הנוהל. אולם הרבנים המאוחרים יותר וכן עורכי התלמודים חשו בצורך לבאר את הביטול הנזכר במשנה בצורה אחרת לגמרי – כתגובה לצביעות בטקס המתיר לבעלים עבריינים לצאת ללא עונש בעודם 'בודקים' את נשותיהם באותה עבירה עצמה (בדיקה הכרוכה בסכנת מות). עם הזמן, כנראה, דחפו יצרי-מוסר את הרבנים לפרש את הביטול כצורך מוסרי.
ברור, אפוא, כי גם ביטול שעבוד העגונה יושג ביחסי-מין של העגונות עם גברים אחרים (לא בעליהן שנטשו אותן או נעלמו), והולדת ילדים בכלל זה, כי הן הועמדו במצב המאלץ אותן לעקוף את איסור הניאוף דאורייתא כדי לאפשר את קיום מצוות "פרו ורבו" דאורייתא; את המצווה הראשונה הזאת מסר ה' לכל אדם ויצור חי, ולכן היא קודמת בחשיבותה.
האם התנהגותן של עגונות, החיות עם גברים אהובים ויולדות להם ילדים, מתאימה להגדרת הניאוף? ודאי לא! אפילו במקרה של ניאוף מובהק ברור כי נשים אינן יוצרות קשרים עם גברים 'סתם', כדי לספק את תאוותיהן בלבד (כמו הגברים) – והתורה הכירה בכך בציטוט שהובא לעיל, אלא עושות כן משום הצורך להיות נאהבות ולהרות רק לגברים הנאהבים. קרוב לודאי כי אי-יכולת הגבר לענות על צרכיה הגופניים / רגשיים של אשה הוא הגורם לה לצאת להרפתקה מחוץ למשפחה. איזו מצווה מתקיימת בהינמקות אשה ללא אהבה לשארית חייה? כיצד יוכל גבר, המנהל לא פעם הרפתקה 'מן הצד' גם אם אשתו מספקת אותו, לשפוט את התנהגותה של אשה?
וכבר נאמר: "הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו;" (ישעיהו, נח: ו).
רבים יאמרו: "המנאפות הולכות לגיהינום!"
על כך אשיב: אין ניאוף בבניית אשה את חייה מחדש אחרי ש'בעלה' הפסיק לתפקד כבעל מכל בחינה שהיא, הוא מתנכר לשמחתה ומייסר בכל דרך לא רק אותה אלא גם את ילדיו ממנה. אפשר אף לשאול: מדוע מאיימים על העגונה שהיא תלך לגיהינום? באיזו קייטנה, בדיוק, נמצאת העגונה עכשיו?
הבה נחקור את עומק דברי התורה בכנות. נגלה כי כבר הונחה התשתית לשחרור העגונה וילדיה מייסוריהם. אין צורך לחדש הלכות; עלינו רק לאזכר את אשר נכתב בתורה בלב אוהב ובהשקפה מחודשת.
מהו המעמד האמיתי של עגונה וילדיה? כשנבחן בכנות את מעמדם של העגונה וילדיה נראה עד כמה קשה להאמין שגבר יטיל סבל כזה לא רק על (ex)-אשתו-האהובה, אלא גם על ילדיו-הוא. עוד יותר מזעזעים הם העושים זאת לזמן ממושך, אחדים מהם לפרק בלתי מוגבל. מה נוכל לאמר על הרבנים והדיינים המסייעים ומעודדים עבריינים אלה? מיד נראה כי גברים הנושאים באחריות להחזקת נשיהם וילדיהן בכליאה כזאת הנם באמת מפלצות על פי התורה וכי הם, ולא ה'מנאפות', צפויים לעונש החמור ביותר הקצוב בתורה. זאת ועוד לגבי הרבנים והדיינים העוזרים לגברים הללו – התורה מבטיחה עונש קשה במיוחד גם עבורם.
בעוד האלמנה והיתום נקלעים למצבם העגום והפגיע כתוצאה מפועל אלוהי, העגונה וילדיה סובלים כל כך מידיו של גבר היכול להמשיך במעשיו בתמיכת המערכת הרבנית-דיינית. עגינות וילדי עגונות הם, אפוא, פועל ידיו של גבר המשים עצמו אלוה כדי ליהנות מתחושת נקם כוחנית. הנקימה אסורה בהחלט מהתורה (ויקרא, יט: יח). איזה חטא גדול יותר?
הנביא מביא לעם ישראל את דברי ה' בהם הוא מודיע כי לא מסר 'גט' לאשתו-כביכול. הבה נתבונן באותם פסוקים כדי להבין את הסילוף והסטיה העצומים של הגברים המסרבים לתת גטים לעגונותיהם ומטילים סבל מתמשך על ילדיהם. נקרא בישעיהו, מט: כו – "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." ומיד: "כה אמר ה', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו; הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם," (שם, נ: א).
ה'אם' בקטע זה היא השכינה (=ההיבט הנקבי של ה'). כמובן, אין זה רצון ה' "לשלח אותה", ופירוש הקטע: השכינה נסתלקה מעל ישראל בגלל עוונותינו. בפסוק הקודם, לפני אזכרת הגט, ראינו כי על אף חטאיהם של בני ישראל עדין הם נחשבים לילדיו של ה' והוא יילחם את מלחמותיהם נגד עושקיהם. מכאן נבין עד כמה בלתי אנושי הוא מצד גבר לגרום סבל לילדיו, במיוחד ילדים רכים שלא חטאו כלל.
מצב העגונה וילדיה גרוע בהרבה מזה של האלמנה והיתום. תחילה על העגונה וילדיה להתמודד עם הבעיה הכלכלית. תלאותיהם הכלכליות של העגונה וילדיה הן, בדרך כלל, קשות מאלה של האלמנה והיתום; אלה האחרונים בדרך כלל יורשים רכוש וכסף – דבר נדיר מאד אצל עגונה ו/או ילדיה. גרוע עוד יותר: אם הגבר שנטש את העגונה היה חייב כספים ו/או אם הוא ממשיך להסתבך בחובות, העגונה (ברוב המקרים) תאולץ לשאת גם בתשלומים אלה. ברור, אפוא, כי מצבם הכלכלי של העגונה וילדיה עלולים להיות הרבה יותר גרועים מזה של אלמנה ויתום [מעניין: אין מונח מיוחד בעברית לילדיהן של עגונה וגרושה]. בחברה בה שופטים את האדם, בדרך כלל, על פי הצלחתו החומרית – איפה נמצאים העגונה וילדיה? כל מה שנאמר בתורה לגבי אלמנה ויתומים יהיה, אפוא, נכון ביתר שאת, בחינת "קל וחומר" (=כך ועוד יותר; מדת-היקש נפוצה מאד בפרשנות התורנית), לגבי עגונה וילדיה.
העגונה וילדיה חשופים לרמות עמוקות ביותר של השפלה ציבורית; רווחת מאד הדעה (השקרית במרבית המקרים) המטילה את מלוא האשם במצב שנתהווה על כתפי העגונה עצמה. מיד נתבונן באשר אמרה התורה על המשפיל את הזולת בפומבי.
אלמנה עשויה להינשא שוב; ליתומים יש תקוה כי יבוא יום בו ישוקם מצבם והם יחיו בבית חם, נאהבים ע"י אמא ואבא-חדש, נשמרים ע"י שני הורים אוהבים וצורכיהם מסופקים להם – כראוי לכל ילד. העגונה וילדיה אינם רואים קץ לסבלותיהם. הם נתונים לחסדיו של אדם מופרע המשים עצמו אלוה לגבי גורלם של בת-זוגו לשעבר וילדיהם (האם היה הוא מופרע ביום החתונה? האם הנישואים תופסים הלכתית?). העגונה וילדיה נתונים לחסדי רבנים / דיינים המוצאים בכל מקרה של עגינות הזדמנות 'לעשות קופה' נאה. הם זוכים בסכום מופקע על חשבון סבלו של יהודי אחר. הם מצדיקים את התנהגותם הגסה והאטומה באומרם לנפשם: "עגונה זאת היתה, לבטח, רעיה בלתי נסבלת". על סמך מה, שואלת אני, מניחים הם זאת? על סמך השמצת ה-ex שלה? הרי אפילו אם אמנם ייסרה האשה את בעלה בעודם חיים יחד, רשאי הוא לגרשה (דברים, כד: א)! בנסיבות מסוימות מפסידה האשה את כתובתה, הכל לפי התנהגותה ככתוב בתורה, אך היא חייבת לקבל גט מכל מקום (שלחן ערוך, אבן העזר, עז: ב)! גברים המשאירים את נשותיהם-לשעבר עגונות ואת ילדיהם במצב נזיל גוזלים מהם הכל, אפילו את תקוותיהם.
תיארנו את מצבם של העגונה וילדי העגונה, וראינו כי הוא גרוע יותר מזה של האלמנה והיתומים מכל בחינה; הבה נתבונן בכתוב בתורה על אלמנה, יתום, והלבנת פני אדם ברבים – ומהם העונשים בתורה על עבירות מסוימות.
כתוב בתורה: "לא תגנב!" (שמות, כ: יג). אנו לומדים (בהיקש אל שמות, כא: טז) כי זהו מעיקרו איסור על חטיפת אדם (איסור גניבת רכוש נדון בתורה בהרחבה במקומות אחרים). גניבת נפש (החלק המודע של הנשמה, העצמיות) היא פשע. עד כמה, אפוא, חמור יותר פשעו של הגונב את הנשמה עצמה (הרובד העליון, חלק א-לוה), כלומר: מונע מהנשמה את האפשרות להיוולד!?
העונש על גזל הרש הוא מיתה בידי שמים. עד כמה חמור יותר מעשהו של המרושש בזדון את אשת נעוריו ואת ילדיהם והגוזל מהם את זכותם לשיקום חייהם ולניהולם באופן תקין, על פי היכולת הגנוזה בכל אדם!?
"כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים;" (שמות, כב: כא–כג). לפי אחד הפירושים למובאה זאת מדובר כאן בדיינים, הנמנעים מלסייע לנדכאים אף כאשר הדבר ביכולתם, וכך מביאים על עצמם מיתה בידי שמים (ר' רש"י על אתר).
"ולא תונו איש את עמיתו," (ויקרא, כה: יז). חכמינו מבארים (בבא מציעא, נח: ב) כי המדובר כאן באונאת דברים (=התעללות מילולית-נפשית; אמירת דברים הגורמים צער לזולת), האסורה מכל וכל. כפי שראינו לעיל, נשלח הנביא ישעיהו כדי למסור לישראל: "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." מתוך כל אלה למדים אנו: אונאת דברים היא חטא כה חמור עד כי נקצבה לעוברים עליו מיתה בידי שמים. ונכון הדבר, כי ייסורי נפש ורגש הם פגיעה בעצמיות, בהוויה. עד כמה חמורה יותר עגמת הנפש הנגרמת בידי גבר המסרב לתת גט לאשתו, גורר אותה מישיבת בית הדין הזאת לבאה אחריה, משמיץ אותה בכל הזדמנות, משלה אותה להאמין בכל פעם כי העניין סגור – ושוב ממאן לתתו לה!?
בהמשך אותה גמרא (בבא מציעא, נט: א) מורה לנו דוד המלך כי הבא על אשת איש [בעדים ובהתראה] מיתתו בחנק ע"י בית דין של מטה, ויש לו חלק בעולם הבא; המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק בעולם הבא. שוטים נוטים לחשוב כי העלבת אדם בציבור או התעללות נפשית/מילולית הן עבירות פחות חמורות מניאוף, כי אין בית דין של מטה קוצב עונש עבורן. למעשה אלה עבירות כה חמורות עד כי אין בית הדין הארצי מסוגל להקיף אותן בענישתו. יהא חוק זה ידוע למביאים על העגונה וילדיה חרפה מתמשכת!
אנו לומדים במסכת בבא בתרא (פח: ב): "אמר רבי לוי, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות." מכאן יובן: גבר המאלץ את אשתו-לשעבר ואת ילדיו לחיות בקשיים כלכליים (הנובעים מהעגינות לעתים קרובות), גוזל את שלוות נפשם, גוזל את מעמדם החברתי, גוזל את תקוותם לעתיד טוב יותר – מביא על עצמו עונש הרבה יותר גדול מזה של העגונה העשויה למצוא לה איש אהוב וללדת לו ילדים. שוב, אל נשכח כי העונש על ניאוף הוא חנק; בעוד עונשו של המייסר אלמנה ויתום (שמעמדם, כפי שראינו, עדיף כלכלית וחברתית על זה של העגונה וילדיה) הוא מיתה בידי שמים.
המבול, כך למדנו, בא לא בגלל כל סטיות המין שאמנם התרחשו אז, אלא כאשר סטיות הצדק הצטברו בהמון, ככתוב: "...כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ;" (בראשית, ו: יג). התורה שבכתב אף לא הזכירה, למעשה, את סטיות המין כסיבה המפורשת ל"קץ כל בשר;" עלינו להסיק משמוש הלשון המקראי כי "מין בשאינו מינו" היה לתופעה רווחת: "אמר רבי יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל;" (סנהדרין, קח: א). רבי יוחנן לומד זאת מהפסוק: "...כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ;" (בראשית, ו: יב). השחתה מוסרית, וודאי גזלת שלוות הנפש של זולת – גרוע מזה, גזלת זכותן של נשמות להיוולד ולהגיע לרמה גבוהה יותר של א-לוהות ע"י קיום מצוות, פשעים אלה חמורים הרבה יותר מניאוף. עלינו לתפוס זאת: התורה רואה עבירות על הצדק באור שלילי יותר מאשר 'אי סדרים' ביחסי מין. המדמיינים כי חטאיו של הכובל את אשתו בעגינותה ומייסר את ילדיו הנם פחות חמורים מאלה של המנאף, חיים בטעות מרה ומפירים את מצוות התורה.
למודו של רבי לוי שצוטט לעיל (בבא בתרא, פח: ב) בדבר עונשם של המשתמשים במדות פסולות במסחר, החמור יותר מזה של הנואפים, מובא ע"י הרמב"ם (הלכות גנבה) וע"י הטור (חשן משפט, רל"ג). עלינו לזכור כי על פי התורה קשה אונאת דברים מאונאת ממון. "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, גדול[ה] אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלהיך' (ויקרא, כה: יז) וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך', ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו;" (בבא מציעא, נח: ב ואילך). יעיין נא הקורא שם לדיון מפורט על היחס בין חוקי מדות פסולות, הלבנת פני אדם ברבים, מתן כבוד לאשתו של אדם וניאוף. כל בעל לב יוכל להבין, אפוא, כי גבר המתעלל לא רק באשתו-לשעבר אלא גם בילדיו-הוא – נפשית, כמו גם כלכלית – איבד את מקומו בעולם הבא. הוא מת-מהלך שהביא על עצמו מיתה בידי שמים. אשתו-לשעבר נחשבת לאדם שעבר תיקון רוחני – במדרגה גבוהה יותר מזאת שעברה האלמנה. נישואיה, למעשה, פקעו והיא מותרת לכל אדם פרט לכהן גדול. גם ילדי העגונה עברו תיקון במדרגה גבוהה מזאת של היתומים. האם העגונה וילדיה לא נרצחו נפש? "ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים, עני דכתיב 'כי מתו כל האנשים' (שמות, ד: יט), מצורע דכתיב 'אל נא תהי כמת' (במדבר, יב: יב), וסומא דכתיב 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' (איכה, ג: ו), ומי שאין לו בנים דכתיב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' (בראשית, ל: א);" (נדרים, סד: ב). מכאן נראה בבירור: אחרי שהומתו (=נתרוששו), עברו העגונה וילדיה טיהור מושלם מכל חטאיהם והבעל-לשעבר אינו רק רוצח; ע"י הריגת ילדיו הוא גם הרג את עצמו– כחסר ילדים הוא חשוב כמת. לפי התורה ה'בעל' הביא מוות על עצמו והאשה, אפוא, "מותרת לכל אדם".
לעיל הצלחנו להראות כי מעמד העגונה וילדיה גרוע מזה של האלמנה והיתום. לכן עונשיהם של המייסרים את העגונה וילדיה, ב"קל וחומר", יהיו קשים מאלה הקצובים לעושקי אלמנה ורוצצי יתום. יתר על כן, הגבר המסרב לתת לאשתו גט על פי דרישתה וכן הרבנים/הדיינים הממאנים לאלץ אותו לעשות כן בכל דרך מותרת, בצעו את הפשע שאין להעריכו של מניעת לידה מנשמות.
באמת, למדנו כי "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים הביישנין וגומלי חסדים;" (יבמות, עט: א). כמו כן למדנו: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה... [והם] אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא;" (אבות, ה: יט). ייחוסו היהודי של אדם, המשאיר את אשתו עגונה ואת ילדיו במחסור, הוא בספק רב. לפיכך גם עצם נישואיה של האשה ליהודי מוטלים בספק. אם לא, הרי היא חופשיה לחלוטין. באשר לשאלת ההליכה לגיהינום בה נגענו לעיל, גם לכך נותנת המשנה תשובה ברורה (עין שם).
בדיוננו זה הראינו כי יש תקדימים למכביר, בתורה על כל רבדיה, היכולים לשמש בסיס לשחרור העגונות. כל הדרוש כדי לגשת לעניין זה ולהצליח – הוא רצון טוב.
דורין אלן בל-דותן, צפת
Friday, April 16, 2004
ב"ה
?העליה הרוסית
אחרי שנים בהן הכחשתי בפני עצמי כי העליה הרוסית היא בעייתית, הכתה בי היום לפתע ההכרה כמו פטיש בראש: נוכחותם של רוב העולים מרוסיה אינה מעוררת אצלי הרגשה נוחה ביהדותי- ישראליותי. לא עוד אוכל להכחיש את תפיסתי ותחושותי.
כמה מידידי הם בין העולים המעטים מרוסיה שהשתלבו בחברה הישראלית היטב. האם היותם יהודים על פי ההלכה הוא הגורם לכך? אל מה ייחסו הם את הצלחת השתלבותם בארץ?
אני שונאת הכללות, אבל לרבים מביניהם יש באמת גישה מחפירה כלפי המדינה ואזרחיה. כאשר עליתי ארצה ויתרתי על מלגה מלאה ללימודי התואר השלישי וראיתי זכות לעצמי לגור בקיבוץ צעיר בערבה ולנפות קומפוסט. לא רק אני פעלתי כך. רבים היהודים המשכילים שבאו מבית טוב בארצות מפותחות, ועלו ארצה בעוזבם חיים נוחים כדי לבנות את מדינת היהודים. בזמנו (שנות ה80-) נהגנו להגדיר זאת כציונות. הגישה הנפוצה בין הרוסים, להעמיד את עצמם בדרגה גבוהה מעל השאר, מגעילה אותי.
יתר על כן: רוב הבאים מרוסיה לישראל עשו זאת מסיבות אנוכיות לחלוטין – לשפר את חייהם- עצמם. בכלל, שום כוח רעיוני / דתי לא דחף אותם לבוא לישראל. הם רצו סל קליטה. כמעט מיליון עולים הגיעו הנה מרוסיה; כמה תוכניות של שרותים חברתיים הם יזמו? למען אילו זכויות אדם הם נאבקו? איך ניצלו הם את כוחם המשותף לקידום מבנה החברה הישראלית?
הרופאים הרוסיים הנוכרים קרים ומתנשאים; אני חשה כי מסתכלים עלי כמו על חידק בכניסה לחדריהם של רופאים רוסיים רבים. הם טכנאים-רפואניים טובים, אך מלבד מעטים שטיפלו בי – מרביתם מנסים, כנראה, לעורר בי גועל בעצם קיומי.
ילדיי אינם מתיידדים עם ילדים רוסיים בני גילם, אם כי הם מתיידדים עם בני כל עדה אחרת שאוכל להעלות על דעתי. הם טוענים כי נערים שרק נראו בחברת צעירים רוסיים, אינם מקובלים בחברה! במיוחד, אומרים הם, נכונים הדברים אצל הנוער של `בני עקיבא`. בעיניהם הרמה המוסרית של הבנות הרוסיות היא נמוכה, והן אינן בררניות (אפילו יחסית לנערות הישראליות האחרות, אשר אף הן אינן נחשבות לפרחי-נוי!). הם מספרים לי כי הנערות הרוסיות נפגשות עם בחורים ערביים רבים מאד.
אינני שלמה עם המבחר העצום של סוגי הוודקה על המדפים בכל חנות. אני עדין זוכרת זמנים בהם קנינו יין מתוק לקידוש, בדרך כלל, ורק במקרים נדירים היינו לוקחים איזה וודקה-לימון כדי להחיות את המסיבה. לא כל יום פורים.
אני מודאגת חמורות מהאחוז הגבוה של נוכרים ביניהם, כאלה המכריזים בקול רם על סרובם ללמוד קצת יהדות – דבר המעמיד בספק את נאמנותם למדינת ישראל. בני העם הרוסי מעולם לא אהבו אותנו, אם נתבטא בעדינות. זוכרים את הפוגרומים? זוכרים את טרוצקי? כמה יהודים נהרגו בתקופת סטאלין?
גם אם נניח כי לא כולם, אפילו לא רובם, הם אנטישמיים: לאחר שבעים שנות קומוניזם, בהן למדו אותם לראות כל דת כפרימיטיבית כל כך, איך יוכלו הם להתחיל לתפוס את ערכה של מדינת ישראל? אגב, אף כי אין ברצונם להיות יהודים, רבים מהם עונדים צלבים על צואריהם. האם הנצרות איננה פרימיטיבית?
כידוע זכאי אדם לאזרחות ישראלית אם אחד מהורי הוריו יהודי, או אם בן/בת הזוג יהודי/ה, אף אם אינו יהודי על פי ההלכה. חוק זה נקבע כדי ליצור מולדת לקורבנות הרדיפות שסבלו בעיקר מהיותם נכדים של יהודים. אפשר להתווכח על התבונה בחקיקה זאת, לעומת עזרא ונחמיה שלא התירו דבר מעין זה. בכל מקרה, הכוונה היתה הומאנית. עם זאת, שמעתי על מקרים רבים בהם אפילו תנאי מזערי זה לא התקיים; ידוע על זיופים בקנה מדה גדול של מסמכים שהוגשו לנציגי הסוכנות היהודית במדינות חבר העמים. אנא, היש מי שיוכל לערער על טענה זאת?
מדינת ישראל אינה דורשת הצהרת נאמנות מן המבקשים להתאזרח בה. ההנחה היא כי יהודי שבא הנה בעליית מצוקה, או כדי לעזור לאחיו ולאחיותיו הנלחצים, אינו צריך להכריז על נאמנותו למדינה. האם הנחה זאת נכונה לגבי נוכרי המביט, בבורותו התהומית, בחשדנות על תרבותנו – אשר דתו לשעבר, אליה הוא עשוי לחזור בכל רגע, למדה אותו לאורך הדורות לשנוא אותנו עד מוות, ר"ל?
כאן עלי להתבטא באופן אישי ביותר. פעמים רבות, יותר מכפי שארצה לזכור, חשתי שאט נפש לנוכח המתרחש בארץ בתחומים רבים מאד. אלמלא הייתי יהודיה, כבר מזמן נחפזתי לברוח אל ארץ הולדתי. רק נאמנותי לעם ישראל מחזיקה אותי כאן זה שני עשורים. רק אמונתי המוחלטת בהתגשמות הכתוב בתורה מחזקת אותי, כאשר החיים בישראל סחטו ממני את הטפה האחרונה של כוח. אהבה-ללא-תנאי ומסירות נחושה כאלה מצד נוכרי, ודאי מצד מאות אלפי נוכרים, פשוט אינן מתקבלות על הדעת. אלה הטוענים לכך הם מיסיונרים-בסתר או בעלי תוכניות אחרות. אולי, לחילופין, הם אנשים שלא יוכלו לתרום מאומה לחברה כלשהי ולא יהיו רצויים באף מקום. יש סיכויים נמוכים מאד שהרוסים יעסקו במיסיונריות.
אני תוהה כמה מהרוסים שאינם יהודים המתגוררים כאן נאמנים עדין למוסקבה. שמעתי רוסים המהללים את הקומוניזם (הרוסי) בפרהסיא. אחד מהם התווכח עם חברו באוטובוס וצעק: "כן! אני קומוניסט גאה!" – אם תפרוץ, ח"ו, מלחמה באזורנו ורוסיה תתמוך באויבינו, לאיזה צד אלה יביעו נאמנות?
אין ברצוני להגיע למסקנה כי "כל הרוסים אינם רצויים פה" כמו ישראלים רבים. ודאי אינני חשה כך לגביך אישית או אחרים הידועים לי היטב. אולם עלי להדגיש כי בדרך כלל העולים היהודים מרוסיה סימפאתיים יותר. כיהודיה מובן לי כי על מדינת ישראל להיות מדינה-של-יהודים. באופן מעשי ברור שלא נגשים מטרה זאת ב100%-, גם אין הדבר רצוי; אך מספרם של הרוסיים הנוכרים בארץ מפחיד אותי. אינני אוהבת לחשוב: `טוב, לפחות אין הם מתרבים...` אך עלי להודות בכנות שמחשבה כזאת חלפה בראשי להפיג את הפחד.
האומנם יש עולים מרוסיה החודרים, בחשאי ובבטחה, אל תוך החברה הישראלית – בונים את מעמדם כחיוניים בשיטתיות למען מטרה מסוימת שאין לה ולא כלום עם נאמנות לישראל?
אנא, עזור לי לראות את המצב באור חיובי יותר! כמובן, גם אחרים מוזמנים להציע מהשקפותיהם ונסיונם. ידוע לי כי נושא זה עלול להיות טעון מאד רגשית. אבקש מכל המתבטאים לא לאלץ את יאן לסגור את הנושא.
דורין דותן, צפת
?העליה הרוסית
אחרי שנים בהן הכחשתי בפני עצמי כי העליה הרוסית היא בעייתית, הכתה בי היום לפתע ההכרה כמו פטיש בראש: נוכחותם של רוב העולים מרוסיה אינה מעוררת אצלי הרגשה נוחה ביהדותי- ישראליותי. לא עוד אוכל להכחיש את תפיסתי ותחושותי.
כמה מידידי הם בין העולים המעטים מרוסיה שהשתלבו בחברה הישראלית היטב. האם היותם יהודים על פי ההלכה הוא הגורם לכך? אל מה ייחסו הם את הצלחת השתלבותם בארץ?
אני שונאת הכללות, אבל לרבים מביניהם יש באמת גישה מחפירה כלפי המדינה ואזרחיה. כאשר עליתי ארצה ויתרתי על מלגה מלאה ללימודי התואר השלישי וראיתי זכות לעצמי לגור בקיבוץ צעיר בערבה ולנפות קומפוסט. לא רק אני פעלתי כך. רבים היהודים המשכילים שבאו מבית טוב בארצות מפותחות, ועלו ארצה בעוזבם חיים נוחים כדי לבנות את מדינת היהודים. בזמנו (שנות ה80-) נהגנו להגדיר זאת כציונות. הגישה הנפוצה בין הרוסים, להעמיד את עצמם בדרגה גבוהה מעל השאר, מגעילה אותי.
יתר על כן: רוב הבאים מרוסיה לישראל עשו זאת מסיבות אנוכיות לחלוטין – לשפר את חייהם- עצמם. בכלל, שום כוח רעיוני / דתי לא דחף אותם לבוא לישראל. הם רצו סל קליטה. כמעט מיליון עולים הגיעו הנה מרוסיה; כמה תוכניות של שרותים חברתיים הם יזמו? למען אילו זכויות אדם הם נאבקו? איך ניצלו הם את כוחם המשותף לקידום מבנה החברה הישראלית?
הרופאים הרוסיים הנוכרים קרים ומתנשאים; אני חשה כי מסתכלים עלי כמו על חידק בכניסה לחדריהם של רופאים רוסיים רבים. הם טכנאים-רפואניים טובים, אך מלבד מעטים שטיפלו בי – מרביתם מנסים, כנראה, לעורר בי גועל בעצם קיומי.
ילדיי אינם מתיידדים עם ילדים רוסיים בני גילם, אם כי הם מתיידדים עם בני כל עדה אחרת שאוכל להעלות על דעתי. הם טוענים כי נערים שרק נראו בחברת צעירים רוסיים, אינם מקובלים בחברה! במיוחד, אומרים הם, נכונים הדברים אצל הנוער של `בני עקיבא`. בעיניהם הרמה המוסרית של הבנות הרוסיות היא נמוכה, והן אינן בררניות (אפילו יחסית לנערות הישראליות האחרות, אשר אף הן אינן נחשבות לפרחי-נוי!). הם מספרים לי כי הנערות הרוסיות נפגשות עם בחורים ערביים רבים מאד.
אינני שלמה עם המבחר העצום של סוגי הוודקה על המדפים בכל חנות. אני עדין זוכרת זמנים בהם קנינו יין מתוק לקידוש, בדרך כלל, ורק במקרים נדירים היינו לוקחים איזה וודקה-לימון כדי להחיות את המסיבה. לא כל יום פורים.
אני מודאגת חמורות מהאחוז הגבוה של נוכרים ביניהם, כאלה המכריזים בקול רם על סרובם ללמוד קצת יהדות – דבר המעמיד בספק את נאמנותם למדינת ישראל. בני העם הרוסי מעולם לא אהבו אותנו, אם נתבטא בעדינות. זוכרים את הפוגרומים? זוכרים את טרוצקי? כמה יהודים נהרגו בתקופת סטאלין?
גם אם נניח כי לא כולם, אפילו לא רובם, הם אנטישמיים: לאחר שבעים שנות קומוניזם, בהן למדו אותם לראות כל דת כפרימיטיבית כל כך, איך יוכלו הם להתחיל לתפוס את ערכה של מדינת ישראל? אגב, אף כי אין ברצונם להיות יהודים, רבים מהם עונדים צלבים על צואריהם. האם הנצרות איננה פרימיטיבית?
כידוע זכאי אדם לאזרחות ישראלית אם אחד מהורי הוריו יהודי, או אם בן/בת הזוג יהודי/ה, אף אם אינו יהודי על פי ההלכה. חוק זה נקבע כדי ליצור מולדת לקורבנות הרדיפות שסבלו בעיקר מהיותם נכדים של יהודים. אפשר להתווכח על התבונה בחקיקה זאת, לעומת עזרא ונחמיה שלא התירו דבר מעין זה. בכל מקרה, הכוונה היתה הומאנית. עם זאת, שמעתי על מקרים רבים בהם אפילו תנאי מזערי זה לא התקיים; ידוע על זיופים בקנה מדה גדול של מסמכים שהוגשו לנציגי הסוכנות היהודית במדינות חבר העמים. אנא, היש מי שיוכל לערער על טענה זאת?
מדינת ישראל אינה דורשת הצהרת נאמנות מן המבקשים להתאזרח בה. ההנחה היא כי יהודי שבא הנה בעליית מצוקה, או כדי לעזור לאחיו ולאחיותיו הנלחצים, אינו צריך להכריז על נאמנותו למדינה. האם הנחה זאת נכונה לגבי נוכרי המביט, בבורותו התהומית, בחשדנות על תרבותנו – אשר דתו לשעבר, אליה הוא עשוי לחזור בכל רגע, למדה אותו לאורך הדורות לשנוא אותנו עד מוות, ר"ל?
כאן עלי להתבטא באופן אישי ביותר. פעמים רבות, יותר מכפי שארצה לזכור, חשתי שאט נפש לנוכח המתרחש בארץ בתחומים רבים מאד. אלמלא הייתי יהודיה, כבר מזמן נחפזתי לברוח אל ארץ הולדתי. רק נאמנותי לעם ישראל מחזיקה אותי כאן זה שני עשורים. רק אמונתי המוחלטת בהתגשמות הכתוב בתורה מחזקת אותי, כאשר החיים בישראל סחטו ממני את הטפה האחרונה של כוח. אהבה-ללא-תנאי ומסירות נחושה כאלה מצד נוכרי, ודאי מצד מאות אלפי נוכרים, פשוט אינן מתקבלות על הדעת. אלה הטוענים לכך הם מיסיונרים-בסתר או בעלי תוכניות אחרות. אולי, לחילופין, הם אנשים שלא יוכלו לתרום מאומה לחברה כלשהי ולא יהיו רצויים באף מקום. יש סיכויים נמוכים מאד שהרוסים יעסקו במיסיונריות.
אני תוהה כמה מהרוסים שאינם יהודים המתגוררים כאן נאמנים עדין למוסקבה. שמעתי רוסים המהללים את הקומוניזם (הרוסי) בפרהסיא. אחד מהם התווכח עם חברו באוטובוס וצעק: "כן! אני קומוניסט גאה!" – אם תפרוץ, ח"ו, מלחמה באזורנו ורוסיה תתמוך באויבינו, לאיזה צד אלה יביעו נאמנות?
אין ברצוני להגיע למסקנה כי "כל הרוסים אינם רצויים פה" כמו ישראלים רבים. ודאי אינני חשה כך לגביך אישית או אחרים הידועים לי היטב. אולם עלי להדגיש כי בדרך כלל העולים היהודים מרוסיה סימפאתיים יותר. כיהודיה מובן לי כי על מדינת ישראל להיות מדינה-של-יהודים. באופן מעשי ברור שלא נגשים מטרה זאת ב100%-, גם אין הדבר רצוי; אך מספרם של הרוסיים הנוכרים בארץ מפחיד אותי. אינני אוהבת לחשוב: `טוב, לפחות אין הם מתרבים...` אך עלי להודות בכנות שמחשבה כזאת חלפה בראשי להפיג את הפחד.
האומנם יש עולים מרוסיה החודרים, בחשאי ובבטחה, אל תוך החברה הישראלית – בונים את מעמדם כחיוניים בשיטתיות למען מטרה מסוימת שאין לה ולא כלום עם נאמנות לישראל?
אנא, עזור לי לראות את המצב באור חיובי יותר! כמובן, גם אחרים מוזמנים להציע מהשקפותיהם ונסיונם. ידוע לי כי נושא זה עלול להיות טעון מאד רגשית. אבקש מכל המתבטאים לא לאלץ את יאן לסגור את הנושא.
דורין דותן, צפת
ב"ה
ביאת המשיח
כידוע, כת ים המלח היו בני צדוק דתיים ודבקים ב ה` יתברך מאד.
לצערי, הרבנים לא מלמדים שהיו בני צדוק שהיו כל כך דתיים ודבקים. הם מעדיפים לשים דגש על אלה שפרקו עול התורה.
לא הרבה יודעים כי מאז ימי שלמה המלך הזכות להיות הכהן הגדול היתה רק לבני צדוק. מעולם לא היתה זכות לחשמונאים להיות כהנים גדולים.
אני שמה לפניכם, אחי ואחותי היקרים, את הדברים אשר יש ללמוד ממגילות ים המלח - בהן המסורת האמיתית של העם יהודי.
רק אם הבית השלישי ייבנה לפי ההוראות וההלכות של בני צדוק הוא יהיה טהור ואיתן והעבודה בו תתקבל.
שה` ישתבח שמו ישים בלבכם להבין ולדעת כי אלה דברי האמת.
עלינו להודות לאבותינו בני צדוק, זכרון צדיקים יגן עלינו, ששמרו את המסורת והעבירה אותה לידינו.
הידעתם כי ביום 29/11/47, אותו יום האו"ם החליט לחלק את "פלסטינה" אליעזר ליפא סוקניק, אביו של יגאל ידין, עליהם השלום, קנה את שתי המגילות הראשונות?
אחי ואחותי היקרים, כל המדינה כולה קימת כדי שנמצא ונלמד את המגילות הללו.
ביאת המשיח
הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים = 2411 = 413 = ביאת
השמחה + עלץ כל בית ישראל = 358+2003 = 358+5 = 363 = המשיח = השמחה בבשרך
דורין דותן, צפת
ביאת המשיח
כידוע, כת ים המלח היו בני צדוק דתיים ודבקים ב ה` יתברך מאד.
לצערי, הרבנים לא מלמדים שהיו בני צדוק שהיו כל כך דתיים ודבקים. הם מעדיפים לשים דגש על אלה שפרקו עול התורה.
לא הרבה יודעים כי מאז ימי שלמה המלך הזכות להיות הכהן הגדול היתה רק לבני צדוק. מעולם לא היתה זכות לחשמונאים להיות כהנים גדולים.
אני שמה לפניכם, אחי ואחותי היקרים, את הדברים אשר יש ללמוד ממגילות ים המלח - בהן המסורת האמיתית של העם יהודי.
רק אם הבית השלישי ייבנה לפי ההוראות וההלכות של בני צדוק הוא יהיה טהור ואיתן והעבודה בו תתקבל.
שה` ישתבח שמו ישים בלבכם להבין ולדעת כי אלה דברי האמת.
עלינו להודות לאבותינו בני צדוק, זכרון צדיקים יגן עלינו, ששמרו את המסורת והעבירה אותה לידינו.
הידעתם כי ביום 29/11/47, אותו יום האו"ם החליט לחלק את "פלסטינה" אליעזר ליפא סוקניק, אביו של יגאל ידין, עליהם השלום, קנה את שתי המגילות הראשונות?
אחי ואחותי היקרים, כל המדינה כולה קימת כדי שנמצא ונלמד את המגילות הללו.
ביאת המשיח
הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים = 2411 = 413 = ביאת
השמחה + עלץ כל בית ישראל = 358+2003 = 358+5 = 363 = המשיח = השמחה בבשרך
דורין דותן, צפת
בס"ד
שמחת חנם - גדולה מאהבת חנם
נתבונן במלה שמחת ונראה כי היא מכילה את המלה אהבת, כי א+ה+ב = 8 = ח. אנו רואים, כמובן, את ה-ח במלה שמחת לכן ברור כי שמחת מכילה את אהבת. לפני המשך דרכנו עלינו לזכור מספר חלופים חשובים, בעודנו מעינים בזאת:
חנם = 658 = לחיים = נחת וצדק = בנות צדוק = אשר ירושלים = אשר נקבה =
רות + אליהו = זכור תא דויד = הגדולים = הגיל האדם = גיל כל בית ישראל תורה = 1657 = 658
מן האמור לעיל רואים בבהירות כי הנחשבים גדולים הם השמחים, בעלי הגיל. כמו כן אנו רואים כי המילים אשר ונחת מתגלות. נזכור תמיד חלוף זה, המעלה במחשבה את הכהן גדול:
כהן = 725 = כל העם
כהן גדול = 768 = גיל כל העם
רואים כי שמחת חנם = אהבת חנם + שמ. מהו ש+מ?
שמ = שלי = ממסר = ספר = נצר = כל עירי = מיצר = מכפר = מעביר הטא = יהוה שדי = יהוה בקרבי
לכן:
שמחה = יהוה שדי אחד = יהוה שדי אהבה
כמו כן:
שמחת = יהוה שדי אהבת = אהבת יהוה שדי = אהבת יהוה בקרבי
סכום כלל הבטוי שמחת חנם הוא, אפוא:
שמחת חנם = 1406 = 407 = המשיח יתגלם = אתו = ואת = אות = ו...את = את...ו
כל החלופים הנ"ל עבור הבטוי שמחת חנם הם מלים ובטויים אותם נראה תכופות בשפה העברית. למעשה כמעט אי אפשר לנהל שיחה עברית בלעדי חלופים אלה. פנימיות לשון הקדש מבקשת באמת שמחת חנם מיסודה.
כמה חלופים נוספים עבור שמחת חנם הם:
שמחת חנם = מיצר אהבת חנם = אהבת חנם שלי = ממסר אהבת חנם =
שמחת כל ישראל אהבת חנם = 2405 =407 = אהבת חנם מעביר חטא =
אהבת חנם מכפר = 1406 = 407
שני הבטויים האחרונים בעייתיים, כי הם אמורים להיות בלשון נקבה. אהבת חנם היא, אחרי הכל, בנקבה. כדי להיות נאמנים לדקדוק העברי עלינו לגרוס אהבת חנם מכפרת, אהבת חנם מעבירה חטא. כדי להשלים את הבטוי ל-אהבת חנם מכפרת עלינו להוסיף ת לבטוי שמחת חנם:
ת = 400 = הנשמה = כפר על
אהבת חנם מכפרת = 1806 = 807 = שמחת חנם + ת = אהבת חנם מן = אותת = 807
את המלה אותת פגשנו בתורה במקומות מספר. אדם עשוי לחשוב כי זאת צורה משנית, אולי אפלו "שבוש" ח"ו, של המלה אותות. נוכל לבטוח בנוסח התורה. זאת התורה בגרסתה היחידה והנכונה, כולל הצורות ה"משניות" כביכול, ואין בה טעות. אם אותת מאויתת כך, הרי זה חלוף עבור הוראה חשובה ביותר: אהבת חנם מכפרת.
כדי להשלים את הבטוי לאהבת חנם מעבירה חטא עלינו להוסיף את האות ה לבטוי שמחת חנם. מהו ערכה של ה ? שני חלופים חשובים ביותר של ה הנם:
ה = 5 = 1004 = עלץ כל בית ישראל = בבשרך
מכאן:
שמחת חנם + ה = שמחת חנם + עלץ כל בית ישראל = שמחת חנם בבשרך = 1411 = 412 = בית
חלוף זה ערכו 1411, השוה בגימטריא ל- 412, הוא חשבון המלה ושם האות בית.
בנוסף לחלופים אלה, המלה בית היא חלוף גם עבור:
בית = בקדשו = בקודש = הנשמה בי = בטאת = האות = דבר דבר = אות ה
ערכה של המלה מקדשי הוא 454, הוא חשבון המלה תמיד.
כעת ה` ית` מדבר ב"גוף" ראשון אודות `בית מקדשי` ואנו מתחילים להעריך את משמעות הדבר: ראשית, הבה נתבונן בכמה חלופים נוספים עבור מקדשי:
מקדשי = 454 = תמיד = הקהל שדי = הקהל בקרבי
בית מקדשי = 866 = סוף = כרצונך = שמחת חנם עלץ כל בית ישראל תמיד =
שמחת חנם בבשרך תמיד = 2864 = 1865 = 866
המלה סוף מעלה במחשבה את הבטוי אין סוף. מהו אין? האם זה באמת "אפס", לפי ההבנה המקובלת? לשון הקדש מגלה לנשמתנו את סוד ה-אין. כפי שנראה, אין הוא `קצת` יותר מאפס:
איו = 711 = העולם = העלום = מכל הדורות = קרא דרור = קורא קדש = תורה המלכה = אשתי = הכפרות = כפרות בבשרך
כלומר, הבטוי אין סוף הנו:
אין סוף = 1577 = 578 = העולם כרצונך =
העולם שמחת חנם עלץ כל בית ישראל תמיד = 4574 = 578
שמחת חנם העלום בבשרך תמיד = 3575 = 578
העולם בית מקדשי = בית מקדשי העלום = 1577 = 578
למדתי להבין בבהירות את כל האמור לעיל בזכות הכהנים הצדיקים, בני צדוק הכהן הגדול, הלויים ובני ישראל שקראו לעצמם `היחד` – הם שמרו בנאמנות את המסורת האמתית והמלאה. תפיסות אלה היו מוכרות לי מהוראתם של חז"ל ויורשי מסורתם, הרבנים, אולם רק אחרי פגישתי בכתבי ים המלח שנכתבו בידי מי שלא התפשרו בשום אופן עם התורה עמדתי על דיוקן של אמיתות אלה – אחרי שנים רבות בהן נסיתי ללמוד אותן אך הגעתי רק להבנה חלקית ומעורפלת. חלק רב בכתיבתם של `היחד` נראה אפרורי ובקורתי, אך היודע לקרוא למעמקי השפה העברית רואה כי כתביהם המלאים שמחה אינם אלא ברכות לכל עם ישראל, דבר עליו נצטוו הכהנים, ובטויי אהבת חנם וכן שמחת חנם – הם התכן האמתי של הכפרות, היא עבודתם האותנטית של הכהנים. מדרגת השמחה והדבקות בעבודת הקדש של ה` א-להינו, אותה השיגו בני צדוק, היתה כה גבוהה עד כי עלינו להעריך את רוממותם ולהתפלל כי נוכל להגיע אליה. לשם כך עלינו לתת את הכבוד המגיע להם בצדק ולקבלם כמורים עבורנו – לפחות כמו חז"ל.
אין מקריות בסמיכות שני הנסים שחלו ביום ה29- בנובמבר, 1947 – באו"ם החליטו על תכנית החלוקה של "פלסטינה" והארכאולוג המפורסם אליעזר ליפא סוקניק, אביו של הארכאולוג המפורסם אף יותר יגאל ידין, רכש את שתי המגלות הראשונות של ים המלח. עלינו להכיר בבואם של נסים המוצגים בפנינו.
אבותינו-מורינו, שקראו לעצמם `היחד`, טפלו באהבה בכתבים שהועברו אליהם מאבותיהם-מוריהם, כמו גם בכתבי-עצמם ובכתבי הקדש של כתות יהודים אחרות שהצליחו להבריחם מירושלם העומדת במצור הרומאי; הם החביאו ושמרו אותם בשבילנו. איך לא נברך אותם כפי שברכו הם אותנו?
יש סבורים כי המתקראים `היחד` התנכרו לשאר העולם היהודי אחרי החיבור של מקצת מעשה תורה. אין דבר רחוק מהאמת יותר מזה. בכל אשר התפללו, חשבו, אמרו וכתבו – אותם בני צדוק המשיכו לברך ולטהר את ישראל ולהעניק להם מחילה, ככל הנדרש מכהנים נאמנים על פי ה` ית`.
כיצד משיגים שמחת חנם, טהוּר ו-כפרה עלאיים? כל שעלינו לעשות הוא קריאה בכתבי ים המלח והמשך דרכם, ואז נדע. הם הנציחו דרך זאת בכתביהם כי חזו את ילדיהם שבים לירושלם וזקוקים להוראות הנוגעות להנהגת הר הבית, ובעצם להבנה מהו המקדש וכיצד "לבנות" אותו. נערצים אלה עשו את מלאכתם היטב . לנו רק נותר לטהר את דרך בצוע המצוות, להעמיק חקר במלותיהם ולהבין את המורשת שהשאירו עבורנו.
כדי להשיג שמחת חנם, מלמדים אותנו מורינו `היחד`, עלינו לקיים חיים יהודיים שלמים ללא פשרות וללא אילתורים, למשוך את הנאותינו מן הקהלה ומן העשיה בצותא של המצוות האמיתיות – חיים פשוטים ושקולים בהם אנו חולקים הכל עם עמיתינו. עלינו להחזיר לכהנים את תפקודם הנאות.
אם נבסס את מבנה חברתנו ונקיים את המצוות כפי שהורו לנו `היחד` נחווה את תאי הנפש הפנימיים הנדירים ביותר – קדש הקדשים – בהם שוכנת שמחת חנם.
בברכות,
דורין דותן – שכונת עופר, צפת
שמחת חנם - גדולה מאהבת חנם
נתבונן במלה שמחת ונראה כי היא מכילה את המלה אהבת, כי א+ה+ב = 8 = ח. אנו רואים, כמובן, את ה-ח במלה שמחת לכן ברור כי שמחת מכילה את אהבת. לפני המשך דרכנו עלינו לזכור מספר חלופים חשובים, בעודנו מעינים בזאת:
חנם = 658 = לחיים = נחת וצדק = בנות צדוק = אשר ירושלים = אשר נקבה =
רות + אליהו = זכור תא דויד = הגדולים = הגיל האדם = גיל כל בית ישראל תורה = 1657 = 658
מן האמור לעיל רואים בבהירות כי הנחשבים גדולים הם השמחים, בעלי הגיל. כמו כן אנו רואים כי המילים אשר ונחת מתגלות. נזכור תמיד חלוף זה, המעלה במחשבה את הכהן גדול:
כהן = 725 = כל העם
כהן גדול = 768 = גיל כל העם
רואים כי שמחת חנם = אהבת חנם + שמ. מהו ש+מ?
שמ = שלי = ממסר = ספר = נצר = כל עירי = מיצר = מכפר = מעביר הטא = יהוה שדי = יהוה בקרבי
לכן:
שמחה = יהוה שדי אחד = יהוה שדי אהבה
כמו כן:
שמחת = יהוה שדי אהבת = אהבת יהוה שדי = אהבת יהוה בקרבי
סכום כלל הבטוי שמחת חנם הוא, אפוא:
שמחת חנם = 1406 = 407 = המשיח יתגלם = אתו = ואת = אות = ו...את = את...ו
כל החלופים הנ"ל עבור הבטוי שמחת חנם הם מלים ובטויים אותם נראה תכופות בשפה העברית. למעשה כמעט אי אפשר לנהל שיחה עברית בלעדי חלופים אלה. פנימיות לשון הקדש מבקשת באמת שמחת חנם מיסודה.
כמה חלופים נוספים עבור שמחת חנם הם:
שמחת חנם = מיצר אהבת חנם = אהבת חנם שלי = ממסר אהבת חנם =
שמחת כל ישראל אהבת חנם = 2405 =407 = אהבת חנם מעביר חטא =
אהבת חנם מכפר = 1406 = 407
שני הבטויים האחרונים בעייתיים, כי הם אמורים להיות בלשון נקבה. אהבת חנם היא, אחרי הכל, בנקבה. כדי להיות נאמנים לדקדוק העברי עלינו לגרוס אהבת חנם מכפרת, אהבת חנם מעבירה חטא. כדי להשלים את הבטוי ל-אהבת חנם מכפרת עלינו להוסיף ת לבטוי שמחת חנם:
ת = 400 = הנשמה = כפר על
אהבת חנם מכפרת = 1806 = 807 = שמחת חנם + ת = אהבת חנם מן = אותת = 807
את המלה אותת פגשנו בתורה במקומות מספר. אדם עשוי לחשוב כי זאת צורה משנית, אולי אפלו "שבוש" ח"ו, של המלה אותות. נוכל לבטוח בנוסח התורה. זאת התורה בגרסתה היחידה והנכונה, כולל הצורות ה"משניות" כביכול, ואין בה טעות. אם אותת מאויתת כך, הרי זה חלוף עבור הוראה חשובה ביותר: אהבת חנם מכפרת.
כדי להשלים את הבטוי לאהבת חנם מעבירה חטא עלינו להוסיף את האות ה לבטוי שמחת חנם. מהו ערכה של ה ? שני חלופים חשובים ביותר של ה הנם:
ה = 5 = 1004 = עלץ כל בית ישראל = בבשרך
מכאן:
שמחת חנם + ה = שמחת חנם + עלץ כל בית ישראל = שמחת חנם בבשרך = 1411 = 412 = בית
חלוף זה ערכו 1411, השוה בגימטריא ל- 412, הוא חשבון המלה ושם האות בית.
בנוסף לחלופים אלה, המלה בית היא חלוף גם עבור:
בית = בקדשו = בקודש = הנשמה בי = בטאת = האות = דבר דבר = אות ה
ערכה של המלה מקדשי הוא 454, הוא חשבון המלה תמיד.
כעת ה` ית` מדבר ב"גוף" ראשון אודות `בית מקדשי` ואנו מתחילים להעריך את משמעות הדבר: ראשית, הבה נתבונן בכמה חלופים נוספים עבור מקדשי:
מקדשי = 454 = תמיד = הקהל שדי = הקהל בקרבי
בית מקדשי = 866 = סוף = כרצונך = שמחת חנם עלץ כל בית ישראל תמיד =
שמחת חנם בבשרך תמיד = 2864 = 1865 = 866
המלה סוף מעלה במחשבה את הבטוי אין סוף. מהו אין? האם זה באמת "אפס", לפי ההבנה המקובלת? לשון הקדש מגלה לנשמתנו את סוד ה-אין. כפי שנראה, אין הוא `קצת` יותר מאפס:
איו = 711 = העולם = העלום = מכל הדורות = קרא דרור = קורא קדש = תורה המלכה = אשתי = הכפרות = כפרות בבשרך
כלומר, הבטוי אין סוף הנו:
אין סוף = 1577 = 578 = העולם כרצונך =
העולם שמחת חנם עלץ כל בית ישראל תמיד = 4574 = 578
שמחת חנם העלום בבשרך תמיד = 3575 = 578
העולם בית מקדשי = בית מקדשי העלום = 1577 = 578
למדתי להבין בבהירות את כל האמור לעיל בזכות הכהנים הצדיקים, בני צדוק הכהן הגדול, הלויים ובני ישראל שקראו לעצמם `היחד` – הם שמרו בנאמנות את המסורת האמתית והמלאה. תפיסות אלה היו מוכרות לי מהוראתם של חז"ל ויורשי מסורתם, הרבנים, אולם רק אחרי פגישתי בכתבי ים המלח שנכתבו בידי מי שלא התפשרו בשום אופן עם התורה עמדתי על דיוקן של אמיתות אלה – אחרי שנים רבות בהן נסיתי ללמוד אותן אך הגעתי רק להבנה חלקית ומעורפלת. חלק רב בכתיבתם של `היחד` נראה אפרורי ובקורתי, אך היודע לקרוא למעמקי השפה העברית רואה כי כתביהם המלאים שמחה אינם אלא ברכות לכל עם ישראל, דבר עליו נצטוו הכהנים, ובטויי אהבת חנם וכן שמחת חנם – הם התכן האמתי של הכפרות, היא עבודתם האותנטית של הכהנים. מדרגת השמחה והדבקות בעבודת הקדש של ה` א-להינו, אותה השיגו בני צדוק, היתה כה גבוהה עד כי עלינו להעריך את רוממותם ולהתפלל כי נוכל להגיע אליה. לשם כך עלינו לתת את הכבוד המגיע להם בצדק ולקבלם כמורים עבורנו – לפחות כמו חז"ל.
אין מקריות בסמיכות שני הנסים שחלו ביום ה29- בנובמבר, 1947 – באו"ם החליטו על תכנית החלוקה של "פלסטינה" והארכאולוג המפורסם אליעזר ליפא סוקניק, אביו של הארכאולוג המפורסם אף יותר יגאל ידין, רכש את שתי המגלות הראשונות של ים המלח. עלינו להכיר בבואם של נסים המוצגים בפנינו.
אבותינו-מורינו, שקראו לעצמם `היחד`, טפלו באהבה בכתבים שהועברו אליהם מאבותיהם-מוריהם, כמו גם בכתבי-עצמם ובכתבי הקדש של כתות יהודים אחרות שהצליחו להבריחם מירושלם העומדת במצור הרומאי; הם החביאו ושמרו אותם בשבילנו. איך לא נברך אותם כפי שברכו הם אותנו?
יש סבורים כי המתקראים `היחד` התנכרו לשאר העולם היהודי אחרי החיבור של מקצת מעשה תורה. אין דבר רחוק מהאמת יותר מזה. בכל אשר התפללו, חשבו, אמרו וכתבו – אותם בני צדוק המשיכו לברך ולטהר את ישראל ולהעניק להם מחילה, ככל הנדרש מכהנים נאמנים על פי ה` ית`.
כיצד משיגים שמחת חנם, טהוּר ו-כפרה עלאיים? כל שעלינו לעשות הוא קריאה בכתבי ים המלח והמשך דרכם, ואז נדע. הם הנציחו דרך זאת בכתביהם כי חזו את ילדיהם שבים לירושלם וזקוקים להוראות הנוגעות להנהגת הר הבית, ובעצם להבנה מהו המקדש וכיצד "לבנות" אותו. נערצים אלה עשו את מלאכתם היטב . לנו רק נותר לטהר את דרך בצוע המצוות, להעמיק חקר במלותיהם ולהבין את המורשת שהשאירו עבורנו.
כדי להשיג שמחת חנם, מלמדים אותנו מורינו `היחד`, עלינו לקיים חיים יהודיים שלמים ללא פשרות וללא אילתורים, למשוך את הנאותינו מן הקהלה ומן העשיה בצותא של המצוות האמיתיות – חיים פשוטים ושקולים בהם אנו חולקים הכל עם עמיתינו. עלינו להחזיר לכהנים את תפקודם הנאות.
אם נבסס את מבנה חברתנו ונקיים את המצוות כפי שהורו לנו `היחד` נחווה את תאי הנפש הפנימיים הנדירים ביותר – קדש הקדשים – בהם שוכנת שמחת חנם.
בברכות,
דורין דותן – שכונת עופר, צפת
Thursday, April 15, 2004
ב"ה
שני מעמדות הראויים לנזיפה
יש מקום לגעור בבני שני מעמדות : אלו מזיקים לחברתנו, ואלו מזיקים יותר.
הראשונים הם בין היושבים במוסדות השלטון המקומי. הם קשוחים וקשי-לב שמישהו אכזר אפילו מהם (קשה-לב ארצי) זרק להם עצם, רק בזכות `טובות` שהמקומיים עשו למענו – עמדת-כוח מוניציפאלית. לאחר נסיון-חיים ארוך של חנפנות סבורים `שליטים` אלה כי מגיע להם פיצוי והם מנצלים את הכסא בעיריה כדי לרפד את הקן הפרטי ולשרת את האינטרסים (הצרים עד חמלה) שלהם. הצבת משרתיהם הכפופים להם בעמדות שוליות מרסנת, מבחינת הגבוה במדרג האכזריות שהעניק להם תפקידים אלה, את הקטנים ומחזיקה את תסכוליהם על אש נמוכה.
השניים מגעילים יותר מהראשונים, אף כי לא נבחין בזאת בהצצה ראשונה. זהו האוסף של אנשים `נחמדים` המסרבים להשתמש בכוחם החברתי-כלכלי המשותף כדי לפרוק את העול ולשבר את חרצובות הרשע. הם אינם `עושים גלים`. כל עוד עולמם הקטן מסודר איכשהו הם לא ייחלצו לעזרת הסובלים. הם, כמובן, יודעים כי יש אנשים רעבים / קופאים / חולים / עדים להדרדרות ילדיהם לביוב החברתי – הלוא הם תורמים להם דמי `צדקה`; אבל הם לא ייצאו לקרב עבורם. הם מחזיקים גמ"ח-ים, מקבלים אורחים לשבת, מביאים עוגה למאושפז. הם מקיימים בגופם את המצוות פטורות-הסיכון, מתהדרים במעשיהם ושומרים על מצפון נקי. אולם אין זה צדק יהודי. צדק יהודי ראינו אצל אליהו הנביא, המכבים, בר-כוכבא – וכאלה נחוצים בכל דור. אנשים אלה חוגגים את חנוכה – מה הוא מסמל עבורם? משמעות חנוכה היא מעבר לסופגניות וללביבות; בחנוכה מציינים את ההשתחררות מן ההתיוונות (בעיה יהודית-פנימית). הם מברכים בשם `א-להים` – ראוי לתת דעת: `א-להים` בגימטרייא `האמת וצדק` (646 =200+446) . איך מעיזים הם להשתמש בשם זה?
יהדות פירושה נטילת סיכון אישי, לפי הצורך, כדי למנוע ייסורים מהזולת. פירושה אפילו העלבה של נושא משרה צבורית – בידיעה כי מהלומת-הנגד, הכתמת שם העולב, היא בלתי נמנעת – והכרה בהוצאת `חוזה` על ראשך מטעם איזבל.
היהודים ה`נחמדים`, בדרכם שלהם, למעשה מזיקים יותר בטווח הארוך מאלה המושחתים בגלוי – כי הם אינם עושים מאומה למען מיגור אי-צדק, פעולה המצויה בתחום יכולתם המשותפת, לפחות ברמת הישוב שלהם כהתחלה. סך הכוח ברשותם עולה בהרבה על כלל עוצמת השלטון ומקורביו. הם עשויים לייצר טוב רב ביותר אם ינהגו יחד באומץ – אך הם מצטנפים באימה ודואגים רק לארבע האמות שלהם, וכך נמשך הסבל דור אחרי דור.
יביט כל אחד בעין בלתי משוחדת ברשות המקומית שלו – כמעט תמיד אלה אנשים קטנים בעיניה של הממשלה. ממש כך גם עלינו לראות אותם. הם, לאמיתו של דבר, אנשים קטנים מאד. מדוע עלינו לבקש מהם משהו?
נתבונן בעולם המתמוטט סביבנו – האם אין זה ברור כי הסירוב להגן על הנדכאים הוא שהוליד את גישת-הזעם שלהם `אין לנו מה להפסיד`? האם אין זה ברור כי דור שלם של נוער יהודי גדל במבוכה ובניתוק חברתי-מוסרי לנוכח ה`מופתים` שלהם, חסרי השדרה – המשתחווים, בחיוך מתחנף, בפני אפסים מנופחים? האם אין איש מכיר בהשפעת פחדנותו להלחם בשם ה` למען חסרי היכולת באמת – על אותם נזקקים? האם אין זה ברור לנו כי אם לא נאסור מלחמה מוסרית נגד אי-צדק כעת, יגיעו ילדינו, נכדינו ונינינו כמעט בודאות למצב של `אין לנו מה להפסיד`?
מי יוכל לחיות כך עם עצמו?
מופתי חסד
קיים צורך, על פי תחושתי, לטפל בתת-נושא מסוים (השייך למאמרי "שני מעמדות הראויים לנזיפה") ולהכיר תודה לקומץ של אנשים בחברה המשרתים את הקהילה ללא תמורה ממשית – בנאמנות, בהתמסרות וללא לאות – במשך שנים רבות ואפילו עשורים. אנשים אלה הם מופתי חסד.
אחדים מהם ידועים בקהל – ולא בגלל התנשאותם; השרות שהם נותנים הוא פומבי מטבעו וכיוונו. אחרים יכולים לשמור על אלמוניותם, כי טבע השרות שהם נותנים מאפשר זאת.
היכרתי רבים מאנשים אלה ונזקקתי לעזרתם – שנמסרה לי בחיוך. אני מכבדת אותם. דוקא משום הכבוד שאני רוחשת להם, מרתיחים אותי הראיונות החושפניים של אותם אנשים בתקשורת; אלו משחקים לידיהם של הפוליטיקאים, המשתמשים בהם כעלה תאנה. כלי הקודש של ארץ הקודש נגררים שגרתית אל החוצות כדי לקשט את החברה – בעוד הכל יודעים את כיעורהּ. לכאורה נועדו אותם ראיונות לחלוק כבוד לראויים לו; כך יחשוב בודאי כל אדם הגון, עד שילמד על המתרחש מאחורי התמונות והמילים.
השלטון מעולם לא שיתף פעולה עם משרתי קהילה אלה ולא דאג לחסות ארגונית עבורם. יתר על כן: הם מטופלים בזלזול ניכר. פעם, למשל, הוחלט בצפת להעניק פרס לאחד מאנשים אלה על מפעל חיים של חסד ומעשים טובים. יומים לפני הארוע הודיעו לו על כך – ללא מתן אפשרות לאותו אדם להזמין מישהו לטקס. האם איש אינו סבור כי מופת החסד, שתרם לעירו ביותר מדרך אחת, זקוק לעשרה ימים (או שבוע לפחות) לצורך התארגנות והזמנת אורחים?
יש בענין זה, מעבר לזלזול הממסדי באישים המקדישים חלק גדול מחייהם למען הקהילה, גם השפלה קבועה של אותם אנשים; השלטון רואה בהם `פראיירים` העושים את העבודה המלוכלכת במקומו.
מקומם במיוחד מחזה הקידות והתשבחות במופגן של הוקרה והערכה מצד השלטון ובני חסותו כלפי אנשים עדינים, טובים ומסורים במיוחד. אנשים נהדרים אלה מנסים, בפשטות, לנקות אחרי השלטון ואחרי הנהנים מחסדיו (כמו, למשל, המתחברים לרשת המים המקומית חנם) – ואז אותם מטרידי-הציבור, המקבלים משכורת ממשלתית ו/או מוסדית, מברכים את המתנדבים בפני המצלמות – בעודם בזים להם ומנצלים את טוב ליבם הרחק מעיני הציבור.
מוטל עלי, אפוא, להיות מותחת הבקורת על היקרים והנעלים ביותר בחברתנו, הראויים לכבוד הרב: מדוע מעולם לא התארגנתם לגוף-גג מלוכד של שרות הקהילה ו`כלב השמירה` של הממסד? רובכם אינטליגנטיים מאד, מחונכים היטב, בעלי קשרים מסועפים בארץ ובחו"ל. הלא אתם אנשים משכילים, רב- לשוניים, רב- תרבותיים – מדוע לא השתמשתם בכלים שהופקדו בידיכם כדי להזיז את הממסד לפעול למען האינטרס הציבורי? למשל: מבוכה בין-לאומית עשויה להיות התחלה נאה. תוכלו גם להדגים עבודה בשיתוף פעולה כדי להביא את היושבים במשרדים למדרגת מתפקד בלבד, כי זהו יעודם. מדוע לא גרמתם להם לחוש כלפיכם יראת כבוד אמיתית, לה הנכם ראויים? מדוע לא אילצתם אותם להיות נועצים בכם אם הם לא הגיעו לרמת הגינות הולמת ולהכרה בצורך זה בלי הכוונה? מדוע אתם מוכנים לשמש כמסך עשן עבור המוצצים את דמהּ – ומימיה – של החברה? הרי אתם מופתים חיים של לימוד אמת: על החסד להתמזג עם הגבורה.
דורין דותן, צפת
שני מעמדות הראויים לנזיפה
יש מקום לגעור בבני שני מעמדות : אלו מזיקים לחברתנו, ואלו מזיקים יותר.
הראשונים הם בין היושבים במוסדות השלטון המקומי. הם קשוחים וקשי-לב שמישהו אכזר אפילו מהם (קשה-לב ארצי) זרק להם עצם, רק בזכות `טובות` שהמקומיים עשו למענו – עמדת-כוח מוניציפאלית. לאחר נסיון-חיים ארוך של חנפנות סבורים `שליטים` אלה כי מגיע להם פיצוי והם מנצלים את הכסא בעיריה כדי לרפד את הקן הפרטי ולשרת את האינטרסים (הצרים עד חמלה) שלהם. הצבת משרתיהם הכפופים להם בעמדות שוליות מרסנת, מבחינת הגבוה במדרג האכזריות שהעניק להם תפקידים אלה, את הקטנים ומחזיקה את תסכוליהם על אש נמוכה.
השניים מגעילים יותר מהראשונים, אף כי לא נבחין בזאת בהצצה ראשונה. זהו האוסף של אנשים `נחמדים` המסרבים להשתמש בכוחם החברתי-כלכלי המשותף כדי לפרוק את העול ולשבר את חרצובות הרשע. הם אינם `עושים גלים`. כל עוד עולמם הקטן מסודר איכשהו הם לא ייחלצו לעזרת הסובלים. הם, כמובן, יודעים כי יש אנשים רעבים / קופאים / חולים / עדים להדרדרות ילדיהם לביוב החברתי – הלוא הם תורמים להם דמי `צדקה`; אבל הם לא ייצאו לקרב עבורם. הם מחזיקים גמ"ח-ים, מקבלים אורחים לשבת, מביאים עוגה למאושפז. הם מקיימים בגופם את המצוות פטורות-הסיכון, מתהדרים במעשיהם ושומרים על מצפון נקי. אולם אין זה צדק יהודי. צדק יהודי ראינו אצל אליהו הנביא, המכבים, בר-כוכבא – וכאלה נחוצים בכל דור. אנשים אלה חוגגים את חנוכה – מה הוא מסמל עבורם? משמעות חנוכה היא מעבר לסופגניות וללביבות; בחנוכה מציינים את ההשתחררות מן ההתיוונות (בעיה יהודית-פנימית). הם מברכים בשם `א-להים` – ראוי לתת דעת: `א-להים` בגימטרייא `האמת וצדק` (646 =200+446) . איך מעיזים הם להשתמש בשם זה?
יהדות פירושה נטילת סיכון אישי, לפי הצורך, כדי למנוע ייסורים מהזולת. פירושה אפילו העלבה של נושא משרה צבורית – בידיעה כי מהלומת-הנגד, הכתמת שם העולב, היא בלתי נמנעת – והכרה בהוצאת `חוזה` על ראשך מטעם איזבל.
היהודים ה`נחמדים`, בדרכם שלהם, למעשה מזיקים יותר בטווח הארוך מאלה המושחתים בגלוי – כי הם אינם עושים מאומה למען מיגור אי-צדק, פעולה המצויה בתחום יכולתם המשותפת, לפחות ברמת הישוב שלהם כהתחלה. סך הכוח ברשותם עולה בהרבה על כלל עוצמת השלטון ומקורביו. הם עשויים לייצר טוב רב ביותר אם ינהגו יחד באומץ – אך הם מצטנפים באימה ודואגים רק לארבע האמות שלהם, וכך נמשך הסבל דור אחרי דור.
יביט כל אחד בעין בלתי משוחדת ברשות המקומית שלו – כמעט תמיד אלה אנשים קטנים בעיניה של הממשלה. ממש כך גם עלינו לראות אותם. הם, לאמיתו של דבר, אנשים קטנים מאד. מדוע עלינו לבקש מהם משהו?
נתבונן בעולם המתמוטט סביבנו – האם אין זה ברור כי הסירוב להגן על הנדכאים הוא שהוליד את גישת-הזעם שלהם `אין לנו מה להפסיד`? האם אין זה ברור כי דור שלם של נוער יהודי גדל במבוכה ובניתוק חברתי-מוסרי לנוכח ה`מופתים` שלהם, חסרי השדרה – המשתחווים, בחיוך מתחנף, בפני אפסים מנופחים? האם אין איש מכיר בהשפעת פחדנותו להלחם בשם ה` למען חסרי היכולת באמת – על אותם נזקקים? האם אין זה ברור לנו כי אם לא נאסור מלחמה מוסרית נגד אי-צדק כעת, יגיעו ילדינו, נכדינו ונינינו כמעט בודאות למצב של `אין לנו מה להפסיד`?
מי יוכל לחיות כך עם עצמו?
מופתי חסד
קיים צורך, על פי תחושתי, לטפל בתת-נושא מסוים (השייך למאמרי "שני מעמדות הראויים לנזיפה") ולהכיר תודה לקומץ של אנשים בחברה המשרתים את הקהילה ללא תמורה ממשית – בנאמנות, בהתמסרות וללא לאות – במשך שנים רבות ואפילו עשורים. אנשים אלה הם מופתי חסד.
אחדים מהם ידועים בקהל – ולא בגלל התנשאותם; השרות שהם נותנים הוא פומבי מטבעו וכיוונו. אחרים יכולים לשמור על אלמוניותם, כי טבע השרות שהם נותנים מאפשר זאת.
היכרתי רבים מאנשים אלה ונזקקתי לעזרתם – שנמסרה לי בחיוך. אני מכבדת אותם. דוקא משום הכבוד שאני רוחשת להם, מרתיחים אותי הראיונות החושפניים של אותם אנשים בתקשורת; אלו משחקים לידיהם של הפוליטיקאים, המשתמשים בהם כעלה תאנה. כלי הקודש של ארץ הקודש נגררים שגרתית אל החוצות כדי לקשט את החברה – בעוד הכל יודעים את כיעורהּ. לכאורה נועדו אותם ראיונות לחלוק כבוד לראויים לו; כך יחשוב בודאי כל אדם הגון, עד שילמד על המתרחש מאחורי התמונות והמילים.
השלטון מעולם לא שיתף פעולה עם משרתי קהילה אלה ולא דאג לחסות ארגונית עבורם. יתר על כן: הם מטופלים בזלזול ניכר. פעם, למשל, הוחלט בצפת להעניק פרס לאחד מאנשים אלה על מפעל חיים של חסד ומעשים טובים. יומים לפני הארוע הודיעו לו על כך – ללא מתן אפשרות לאותו אדם להזמין מישהו לטקס. האם איש אינו סבור כי מופת החסד, שתרם לעירו ביותר מדרך אחת, זקוק לעשרה ימים (או שבוע לפחות) לצורך התארגנות והזמנת אורחים?
יש בענין זה, מעבר לזלזול הממסדי באישים המקדישים חלק גדול מחייהם למען הקהילה, גם השפלה קבועה של אותם אנשים; השלטון רואה בהם `פראיירים` העושים את העבודה המלוכלכת במקומו.
מקומם במיוחד מחזה הקידות והתשבחות במופגן של הוקרה והערכה מצד השלטון ובני חסותו כלפי אנשים עדינים, טובים ומסורים במיוחד. אנשים נהדרים אלה מנסים, בפשטות, לנקות אחרי השלטון ואחרי הנהנים מחסדיו (כמו, למשל, המתחברים לרשת המים המקומית חנם) – ואז אותם מטרידי-הציבור, המקבלים משכורת ממשלתית ו/או מוסדית, מברכים את המתנדבים בפני המצלמות – בעודם בזים להם ומנצלים את טוב ליבם הרחק מעיני הציבור.
מוטל עלי, אפוא, להיות מותחת הבקורת על היקרים והנעלים ביותר בחברתנו, הראויים לכבוד הרב: מדוע מעולם לא התארגנתם לגוף-גג מלוכד של שרות הקהילה ו`כלב השמירה` של הממסד? רובכם אינטליגנטיים מאד, מחונכים היטב, בעלי קשרים מסועפים בארץ ובחו"ל. הלא אתם אנשים משכילים, רב- לשוניים, רב- תרבותיים – מדוע לא השתמשתם בכלים שהופקדו בידיכם כדי להזיז את הממסד לפעול למען האינטרס הציבורי? למשל: מבוכה בין-לאומית עשויה להיות התחלה נאה. תוכלו גם להדגים עבודה בשיתוף פעולה כדי להביא את היושבים במשרדים למדרגת מתפקד בלבד, כי זהו יעודם. מדוע לא גרמתם להם לחוש כלפיכם יראת כבוד אמיתית, לה הנכם ראויים? מדוע לא אילצתם אותם להיות נועצים בכם אם הם לא הגיעו לרמת הגינות הולמת ולהכרה בצורך זה בלי הכוונה? מדוע אתם מוכנים לשמש כמסך עשן עבור המוצצים את דמהּ – ומימיה – של החברה? הרי אתם מופתים חיים של לימוד אמת: על החסד להתמזג עם הגבורה.
דורין דותן, צפת
ב"ה
אהבות כשרות
זה קורה במשפחות הטובות ביותר. יום אחד, אחרי אכזבות אין מספר, את מביטה
בבן-זוגך ומבינה כי איש זה, אותו אהבת שנים או אפילו עשורים, פשוט אינו
מסוגל לספק כמה מן הצרכים העמוקים ביותר שלך.
התגובה הראשונה היא הכחשה. לא, כנראה יש לי `יום רע`, אולי תפסתי יום של
ביקורתיות-יתר. אבל המחשבה חוזרת אליך שוב, וחוזרת ביום אחר. התגובה השניה
היא הלם. מה, הנישואין שלנו אינם מוצלחים!? הלא אהבנו כל כך, היינו כה
קרובים! איך יתכן? מה קרה לנו? התגובה השלישית היא זעם כלפי בן-הזוג.
רימית אותי! אינך האיש כפי שהצגת את עצמך בפני! אני רוצה גט!! אינני אוהבת
אותך יותר. אני רוצה ללכת מפה!
אבל אינך רוצה ללכת. את עדין באמת אוהבת איש זה מאד. בניתם כל כך הרבה יחד.
גידלתם ילדים יחד, הקמתם בית, אולי גם עסק. אתם שותפים לזכרונות כה רבים.
הקשר ביניכם עמד בתלאות כה רבות. איך אפשר לשבור זאת כעת? אך תחושת
הקיפוח וחוסר הסיפוק שבה ומכרסמת בך ואינה מרפה. התגובה הרביעית, שתבוא רק
אם את מניחה לזעם ולדכאון לחלוף ואת בוטחת בבן-זוגך ללא סיג, היא לשבת
ולשוחח בגלוי עם איש זה שהיה, לאורך שנים כה רבות, חברך הטוב ביותר. אתם
מעלים זכרונות, החוויות המשותפות עדין יקרות לשניכם. באמת אינך יכולה
לתאר לעצמך חיים בלעדי אדם זה, החבר הטוב והאהוב של ימי נעוריך.
אולם עכשו כבר אינך צעירה והצרכים שלך שונים מאלו שהיו לך כשפגשת איש זה
והתאהבת בו. עברו עליכם כמה שנים. הערכים הבסיסיים עליהם הסכמתם בשנות
העשרים שלכם עדין קיימים אם החיבור ביניכם בריא; אך עתה בשנות השלושים,
הארבעים ואולי יותר נוספים הבטים חדשים לאופיו של אדם והם בקדמת הבמה,
דורשים התייחסות.
למרבה הפרדוקס, עצם היות נישואיכם כה מוצלחים גרם לך לגדול, להשתנות
ולהתבגר. "אין טעם לרמות את עצמנו: התפתחנו בנפרד בדרכים משמעותיות רבות.
יש בי דברים אותם לא תוכל לדעת ולא תוכל לספק, להם לא תוכל להיות שותף. גם
אצלך אתה כעת הגון דייך להודות יש דברים בהם לא נגעתי מעולם ולא אוכל
לגעת. אבל אנחנו עדין אוהבים זה את זה מאד מאד. מה עלינו לעשות? אני רוצה
שתהיה מאושר ויודעת כי גם אתה רוצה באושרי".
אנו מתבוננים אל תוך עצמנו, והנה מסקנה מפתיעה: "אני מסוגלת לאהוב גם
מישהו נוסף, אפילו כשאני עדין אוהבת אותך. אהבות אלה אינן, בהכרח, עומדות
בסתירה; אולי הן אפילו משלימות זו את זו. אני יכולה לתאר לעצמי את האהוב/
ים האחר/ים שלי כידיד/ים טוב/ים שלך. יתר על כן, אני יכולה לתאר לעצמי גם
אותך פותח אפיקי אהבה נוספים, נוסף לזה שלנו; אני חיה בשלום עם מחשבה זאת
אין היא מעוררת בי קנאה. למעשה היא מביאה שלוה לנפשי".
איזה רעיון! ריבוי-נישואין! חילול הקודש! אפיקורסות! האם יצאתי מדעתי? לא,
זוהי כנות בוטה. כעת אני בוגרת. הצורך הילדותי בהערצה בלבדית אותו דרשתי מן
ההורים חלף לו. עכשו עלי להיות נאהבת כבוגרת ובשלה. אני זקוקה לאהבה מורכבת
יותר מזאת של ימי נעורי, כזאת שאיננה אנוכיית כל כך. כעת אני מוכנה לחלוק
אותך עם אחרים; לא עוד אזדקק להרגשה כי אני היקרה לך בלבד.
טוב ויפה, אך אין זה סתם בן-זוגי. זהו אישי לו נישאתי על פי ההלכה, כדת
משה וישראל וקבלתי על עצמי את כל הכרוך בכך ביום כלולותי. פה שורש הבעיה:
אנו אמנם נשואים. אין אנו "סתם" נאהבים, סתם חברים. אנו איש ואשתו.
ההלכה, ללא פשרה, אוסרת על האשה רבוי אהבות. רבוי נישואין בוטל, גם לגבי
גברים, ע"י רבנו גרשום )הרגמ"ה( , ע"ש, לפני כאלף שנה, מלבד במקרים
מיוחדים ונדירים. עם זאת למדנו כי עד ימיו של דוד המלך הותרו יחסי פנויים
(שאינם ארוסים או נשואים). אז נאסרו יחסים אלה (התלמוד הבבלי, מסכת
סנהדרין, כ"א ע"א ע"ב) מחשש לפריצות נרחבת, בגלל מעשה אמנון ותמר (שמואל-
ב, פרק י"ג). סיפור אמנון ותמר מחזק את עמדתנו. המושג "פנויים/פנויות"
מתייחס לא רק לצעירים-רווקים, הנוטים להסתבך במערכת של חופש מיני/רגשי
המתקיימת לפני הנישואין; "פנויים" כולל גם מבוגרים שלא נישאו אי-פעם
ובעיקר גרושים/ות ואלמנים/ות הם יותר בוגרים ומורכבים רגשית, נוסף למצבם
החברתי ובגללו, ולכן נוטים להזדקק לבני זוג רבים. עם זאת קיימת בהלכה פרצה
המאפשרת לבוגר יהודי למלא את צרכיו הרגשיים באהבתו של אדם, נוסף לבן זוגו
פשוט, לא להינשא. אין חוק המאלץ את בני ישראל לבוא בברית הנישואין. מצוות
"פרו ורבו" חלה על הזכרים בלבד ופירושה הוא הבאה לעולם של בן אחד ובת אחת,
ולא מאשתו של אחר. פרצה זאת לא היתה נשארת אילו היינו אמורים באמת לחיות
במונוגמיה מוחלטת. יהדות אמיתית מספקת את כלל צרכיו של היהודי, מן
הרוחניות הנשגבת ועד ליצרים הבסיסיים ביותר. העדר הצווי להינשא פירושו כי
עלינו לגדול אל מצב רוחני-חברתי וגשמי בו אין קיום לנישואין המונוגמיים.
כך גם נפתרת לחלוטין בעית הממזרות (למעשה דיני ממזרות מנוסחים בלשון כה
חריפה וחד-משמעית כדי לעורר רחמנות בלב ורצון לפתור בעיה זאת). במלים
אחרות, היהדות האמיתית מכירה בצורך ממשי של אנשים ממשיים ומספק, בתחומיו
כחוק, דרך להגשמת שאיפות גשמיות ורוחניות של כל נפש.
קיים חשש לפריצות מזדחלת דוקא בחברת ימינו, אשר בה מיוסדים קשרים מיניים-
רגשיים על גחמה חולפת. רבוי אהבות איננו מתירנות. פירושו כפשוטו: רבוי
אהבות (אהבות, לא הרפתקאות, לא `סטוצים` ובודאי לא בגידות המערערות את
יסוד היחס). בינתים, אין במילון העברי בטוי כזה; גם לא מצאנו במילון
האנגלי את POLYAMORY (פולי =רבוי ביוונית קדומה; ו-אמורוס =אהבה בלטינית)
כי החברה המערבית מסרבת להכיר באפשרות זאת. אך אין זה משחק ילדים; רבוי
אהבות אינו מיועד לצעירים הנוטים, עקב גילם הנמוך, לחוסר אחריות ולדרישה
מתמדת לספוק מיידי של גחמותיהם. הוא מיועד לבוגרים בעלי אחריות המבקשים
יחסי אהבה והבנה עם יותר מבן-זוג אחד. אין המדובר כאן בתשוקה הילדותית
לרבוי חוויות, כי אם בהכרה כנה של מציאות: לא אצפה מאדם אחד, ויהא הנפלא
מכולם והמתאים לי ביותר, כי ימלא את כל מאוויי הגשמיים, הרגשיים והנפשיים
לאורך שנים אפילו עשורים. בדומה מכירה גם אני בחולשותי ומגבלותי; לא אוכל
לתת למישהו את כל צרכיו. הצגת דרישה כזאת בפני כל אדם, כולל הדורש עצמו,
משמעותה אכזבה מובטחת לשני השותפים המלווה בתחושת כשלון תהומי. כמה
חברויות יפהפיות התרסקו אל סלעי המיתוס של אהבה בלבדית! אהבה איננה בלבדית
; מעצם טיבה היא לא תוכל להיות רכושנית.
הכותבת חפשה באינטרנט אתרים העוסקים ברבוי אהבות. הממצא מאכזב למדי. חלק
גדול של `פוליאמורי` באינטרנט מתקשר לכתות תמהוניות, עבודת אלילים, אפילו
שטניות (!!), ר"ל. נראה הדבר כאילו, בדעתו של איש המערב, מונוגמיה היא
המקבילה הארצית למונותאיזם. לאשה יש בעל אחד, והוא מצדו מאמין באל אחד.
אוירת מבוכה שורה על נושא רבוי האהבות; לפי הצגתו באינטרנט, זה באמת רחוק
מקדושה. למעשה אין להתפלא על כך; מן הקבלה אפשר ללמוד כי ככל שהבטוי
האלוהי קדוש יותר, על ה`כלי` הקולט אותו להיות חזק יותר. אי יכולת לקלוט
את הקדושה גורם ל`שבירת הכלים`: טירוף, חילול הקודש ומיתה מוקדמת. אכן, יש
סכנות רבות האורבות לרבוי אהבות בחוסר אחריות.
נושא נוסף לדיון המונע הבאת רבוי אהבות בחשבון לגבי איש המערב הוא הרעיון
של חוה-אמנו שנמסרה לאדם-הראשון ומאז "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית,
ב:כ"ד). כאן טמונה נקודה מענינת מאד. בעלי המודעות המצומצמת מתארים את
עצמם כבעלי גוף אחד המוגבל למקום מסוים בזמן נתון, ובו לכודה אישיותם
היחידה. רוב האנשים אינם מרשים לעצמם לאהוב כל כך עד כי אישיות אחת לא
תוכל להכיל את כל האהבה. כשאנו מגיעים למצב של ידיעה מורחבת והתרחבות
רגשית אנו מבינים כי אין אנחנו כלואים בתאים. אנו תופסים כי נוכל לתאר את
נשמתנו, המשליכה מעצמה אל עולם העשיה ומבטאת את עצמה בעולם הגשמי בצורה
מוגדרת, כמסוגלת להשליך מעצמה אל המציאות הגשמית בצורות אחרות. כל אחת
מצורות אלה תזדקק לבטא אהבה ולצרוך אהבה. אנו רואים כי להיות "לבשר אחד"
הוא נושא מורכב יותר מכל מה ששיערנו כשהצטמצמנו ע"י הגבלת יכולתנו לאהוב.
רמזים לכך נוכל למצוא אצל אנשים מוגבלי-מודעות: נשים רבות חושבות כי הן
אינן די יפות. רבות חולמות להיות בעלות פנים כמו א`, גוף כמו ב`, שער כמו
ג` וכו`. גם גברים רבים חותרים להיות בעלי גוף אתלטי, גבוהים יותר, חזקים
יותר. כל אלה מדמיינים לעצמם איך ייראו כהרכב של אנשים אחרים. באופן דומה
מכילות אגדות עמי הארצות דמויות שהשתנו בכישוף. אלה הם בטויים פרימיטיביים
של היכולת האמיתית הגנוזה בכל אדם להשליך מעצמו אל העולם הגשמי על פי הצורך
כדי לבטא ולקבל את האהבה הנחוצה לנפש. ברמה גבוהה יותר של קיום אנושי, רבוי
אהבות יהיה לא רק טבעי, אלא גם נחוץ.
חיוני לייסד מבנה חברתי שיתמוך ברבוי האהבות בטהרתו. חברה זאת תצוין
בשיתוף כל צרכי אנוש חומריים, השכלתיים, תרבותיים ורוחניים. מי שיבחרו
בסגנון חיים זה חיבים להיות פטורים מקנאה; על התשוקה האמיתית לאושרם
והגשמתם העצמית של אהוביהם למלא את לבבותיהם. עליהם להבין כי לא יוכלו
למלא את כל צרכיהם של האהובים עליהם ביותר ואין להציג דרישה כזאת לאחרים.
שומה עליהם להשתחרר מכל תחושת בעלות על ילדיהם; בקהילה יטלו כל החברים
חלק בגידול הילדים שלנו. אולי הסיבה העקשנית ביותר בגללה נאלצו נשים לקבל
על עצמן להיות `גברת פלוני` היא כי גברים לא נטו לעבוד כדי לפרנס את ילדי
זולתם. בברכת המזון נוכל למצוא את הרכושנות הגברית מאחורי האמירה "...
הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ובעל הסעודה הזאת, הוא ובניו ואשתו וכל
אשר לו..." תפילתה של הכותבת היא כי הרחמן יברך את "בעל הבית" הזה במתנת
שפלות הנפש. יש לבסס את היחסים על אהבה וכבוד אמיתיים לאורך זמן. רבוי
אהבות יישמר בטהרתו אם ישולב בחברה בה רעיון השותפות והאחריות הקהילתית
פועלים להגשמת הצרכים הממשיים והעדכניים של בני אדם ממשיים כמוסכמה שגרתית
בכל תחומי החיים. בשום פנים אין הכותבת קוראת ל`אהבה חופשית`. על החברה
המדוברת להכיל גברים ונשים שכולם מעבר לאגואיזם הבסיסי של תחושות בעלות
בתחום כלשהו, כולל ילדי הקהילה. אנשים שהתקדמו במעלות ההתפתחות הרוחנית
מבינים כי אחרים יוכלו לתת לילדינו את הנבצר מאתנו לתת (כל הורה השולח/ת
ילד/ה לבית הספר מודה בכך, למעשה). גם זה במסגרת "אחרים יוכלו לתת לאהובי
את אשר אין בידי לתת". כשהאנושות תשיג את היכולת הרגשית והרוחנית לחיות
בשפע זה של `רוח`, נשתחרר מן ההבטים החונקים של הזוגיות ביחסי הבוגרים מהם
אנו סובלים בימינו. גם נפרוק חלק גדול מעול הסבל ביחסי הורים-ילדים שאנו
חווים כיום. אמת הדבר: נחוץ אמנם כפר שלם כדי לגדל ילד (פתגם אפריקני).
סבא של אחד מידידי הכותבת עלה ארצה מתימן. הסבא היה נשוי לשתי נשים, כפי
המקובל בין יהודי תימן (אפשרות זאת נשללה בחוק הישראלי ובכך נתערערו
יסודותיהן של משפחות תימניות רבות). הידיד סיפר כי הוא לא ידע מי משתי
נשותיו של סבא היא סבתא שלו, ביולוגית; מעולם לא אמרו לו, הוא לא שאל
והדבר לא היה חשוב בעיניו כלל. שתיהן גידלו אותו בכל כך הרבה אהבה עד כי
הוא חש השתייכות לסבא ולשתי נשותיו כאחת.
העדר הצרוף POLYAMORY ב`המילון השלם האנציקלופדי וובסטר` (1989) מעיד על
העולם דובר האנגלית, והעמים שתרבותם מושפעת ע"י החושבים באנגלית, כי
לגביהם נושא זה אינו עולה לדיון. עם זאת הכותבת משוכנעת שהנושא חיב לעלות
לדיון רציני מאד. זוגות רבים מדי חיים יחד בסבל נורא כי צרכים אמתיים
בתחומי החומר, השכל והרגש אינם באים על סיפוקם ע"י שותפיהם. אין להם דרך
למלא צרכים אלה, הגורמים להם מצוקה חסרת פתרון, לכן גם אין הם מסוגלים
להעריך נכונה את אשר השותף/ת כן מעניק להם. הרשאת בטוי אחראי ובוגר וסיפוק
צרכינו כבני תרבות בכל תחום נראית אנושית יותר מהדחקתם וגרימת זעם כבוש,
סכסוכים ודכאון בשמה של ה"תרבות". הודאה בקיום אפיק אהבה נוסף איננה בגידה;
זוהי פריקה של עול בלתי אפשרי מעל בן/בת הזוג.
דורין בל-דותן, צפת.
אהבות כשרות
זה קורה במשפחות הטובות ביותר. יום אחד, אחרי אכזבות אין מספר, את מביטה
בבן-זוגך ומבינה כי איש זה, אותו אהבת שנים או אפילו עשורים, פשוט אינו
מסוגל לספק כמה מן הצרכים העמוקים ביותר שלך.
התגובה הראשונה היא הכחשה. לא, כנראה יש לי `יום רע`, אולי תפסתי יום של
ביקורתיות-יתר. אבל המחשבה חוזרת אליך שוב, וחוזרת ביום אחר. התגובה השניה
היא הלם. מה, הנישואין שלנו אינם מוצלחים!? הלא אהבנו כל כך, היינו כה
קרובים! איך יתכן? מה קרה לנו? התגובה השלישית היא זעם כלפי בן-הזוג.
רימית אותי! אינך האיש כפי שהצגת את עצמך בפני! אני רוצה גט!! אינני אוהבת
אותך יותר. אני רוצה ללכת מפה!
אבל אינך רוצה ללכת. את עדין באמת אוהבת איש זה מאד. בניתם כל כך הרבה יחד.
גידלתם ילדים יחד, הקמתם בית, אולי גם עסק. אתם שותפים לזכרונות כה רבים.
הקשר ביניכם עמד בתלאות כה רבות. איך אפשר לשבור זאת כעת? אך תחושת
הקיפוח וחוסר הסיפוק שבה ומכרסמת בך ואינה מרפה. התגובה הרביעית, שתבוא רק
אם את מניחה לזעם ולדכאון לחלוף ואת בוטחת בבן-זוגך ללא סיג, היא לשבת
ולשוחח בגלוי עם איש זה שהיה, לאורך שנים כה רבות, חברך הטוב ביותר. אתם
מעלים זכרונות, החוויות המשותפות עדין יקרות לשניכם. באמת אינך יכולה
לתאר לעצמך חיים בלעדי אדם זה, החבר הטוב והאהוב של ימי נעוריך.
אולם עכשו כבר אינך צעירה והצרכים שלך שונים מאלו שהיו לך כשפגשת איש זה
והתאהבת בו. עברו עליכם כמה שנים. הערכים הבסיסיים עליהם הסכמתם בשנות
העשרים שלכם עדין קיימים אם החיבור ביניכם בריא; אך עתה בשנות השלושים,
הארבעים ואולי יותר נוספים הבטים חדשים לאופיו של אדם והם בקדמת הבמה,
דורשים התייחסות.
למרבה הפרדוקס, עצם היות נישואיכם כה מוצלחים גרם לך לגדול, להשתנות
ולהתבגר. "אין טעם לרמות את עצמנו: התפתחנו בנפרד בדרכים משמעותיות רבות.
יש בי דברים אותם לא תוכל לדעת ולא תוכל לספק, להם לא תוכל להיות שותף. גם
אצלך אתה כעת הגון דייך להודות יש דברים בהם לא נגעתי מעולם ולא אוכל
לגעת. אבל אנחנו עדין אוהבים זה את זה מאד מאד. מה עלינו לעשות? אני רוצה
שתהיה מאושר ויודעת כי גם אתה רוצה באושרי".
אנו מתבוננים אל תוך עצמנו, והנה מסקנה מפתיעה: "אני מסוגלת לאהוב גם
מישהו נוסף, אפילו כשאני עדין אוהבת אותך. אהבות אלה אינן, בהכרח, עומדות
בסתירה; אולי הן אפילו משלימות זו את זו. אני יכולה לתאר לעצמי את האהוב/
ים האחר/ים שלי כידיד/ים טוב/ים שלך. יתר על כן, אני יכולה לתאר לעצמי גם
אותך פותח אפיקי אהבה נוספים, נוסף לזה שלנו; אני חיה בשלום עם מחשבה זאת
אין היא מעוררת בי קנאה. למעשה היא מביאה שלוה לנפשי".
איזה רעיון! ריבוי-נישואין! חילול הקודש! אפיקורסות! האם יצאתי מדעתי? לא,
זוהי כנות בוטה. כעת אני בוגרת. הצורך הילדותי בהערצה בלבדית אותו דרשתי מן
ההורים חלף לו. עכשו עלי להיות נאהבת כבוגרת ובשלה. אני זקוקה לאהבה מורכבת
יותר מזאת של ימי נעורי, כזאת שאיננה אנוכיית כל כך. כעת אני מוכנה לחלוק
אותך עם אחרים; לא עוד אזדקק להרגשה כי אני היקרה לך בלבד.
טוב ויפה, אך אין זה סתם בן-זוגי. זהו אישי לו נישאתי על פי ההלכה, כדת
משה וישראל וקבלתי על עצמי את כל הכרוך בכך ביום כלולותי. פה שורש הבעיה:
אנו אמנם נשואים. אין אנו "סתם" נאהבים, סתם חברים. אנו איש ואשתו.
ההלכה, ללא פשרה, אוסרת על האשה רבוי אהבות. רבוי נישואין בוטל, גם לגבי
גברים, ע"י רבנו גרשום )הרגמ"ה( , ע"ש, לפני כאלף שנה, מלבד במקרים
מיוחדים ונדירים. עם זאת למדנו כי עד ימיו של דוד המלך הותרו יחסי פנויים
(שאינם ארוסים או נשואים). אז נאסרו יחסים אלה (התלמוד הבבלי, מסכת
סנהדרין, כ"א ע"א ע"ב) מחשש לפריצות נרחבת, בגלל מעשה אמנון ותמר (שמואל-
ב, פרק י"ג). סיפור אמנון ותמר מחזק את עמדתנו. המושג "פנויים/פנויות"
מתייחס לא רק לצעירים-רווקים, הנוטים להסתבך במערכת של חופש מיני/רגשי
המתקיימת לפני הנישואין; "פנויים" כולל גם מבוגרים שלא נישאו אי-פעם
ובעיקר גרושים/ות ואלמנים/ות הם יותר בוגרים ומורכבים רגשית, נוסף למצבם
החברתי ובגללו, ולכן נוטים להזדקק לבני זוג רבים. עם זאת קיימת בהלכה פרצה
המאפשרת לבוגר יהודי למלא את צרכיו הרגשיים באהבתו של אדם, נוסף לבן זוגו
פשוט, לא להינשא. אין חוק המאלץ את בני ישראל לבוא בברית הנישואין. מצוות
"פרו ורבו" חלה על הזכרים בלבד ופירושה הוא הבאה לעולם של בן אחד ובת אחת,
ולא מאשתו של אחר. פרצה זאת לא היתה נשארת אילו היינו אמורים באמת לחיות
במונוגמיה מוחלטת. יהדות אמיתית מספקת את כלל צרכיו של היהודי, מן
הרוחניות הנשגבת ועד ליצרים הבסיסיים ביותר. העדר הצווי להינשא פירושו כי
עלינו לגדול אל מצב רוחני-חברתי וגשמי בו אין קיום לנישואין המונוגמיים.
כך גם נפתרת לחלוטין בעית הממזרות (למעשה דיני ממזרות מנוסחים בלשון כה
חריפה וחד-משמעית כדי לעורר רחמנות בלב ורצון לפתור בעיה זאת). במלים
אחרות, היהדות האמיתית מכירה בצורך ממשי של אנשים ממשיים ומספק, בתחומיו
כחוק, דרך להגשמת שאיפות גשמיות ורוחניות של כל נפש.
קיים חשש לפריצות מזדחלת דוקא בחברת ימינו, אשר בה מיוסדים קשרים מיניים-
רגשיים על גחמה חולפת. רבוי אהבות איננו מתירנות. פירושו כפשוטו: רבוי
אהבות (אהבות, לא הרפתקאות, לא `סטוצים` ובודאי לא בגידות המערערות את
יסוד היחס). בינתים, אין במילון העברי בטוי כזה; גם לא מצאנו במילון
האנגלי את POLYAMORY (פולי =רבוי ביוונית קדומה; ו-אמורוס =אהבה בלטינית)
כי החברה המערבית מסרבת להכיר באפשרות זאת. אך אין זה משחק ילדים; רבוי
אהבות אינו מיועד לצעירים הנוטים, עקב גילם הנמוך, לחוסר אחריות ולדרישה
מתמדת לספוק מיידי של גחמותיהם. הוא מיועד לבוגרים בעלי אחריות המבקשים
יחסי אהבה והבנה עם יותר מבן-זוג אחד. אין המדובר כאן בתשוקה הילדותית
לרבוי חוויות, כי אם בהכרה כנה של מציאות: לא אצפה מאדם אחד, ויהא הנפלא
מכולם והמתאים לי ביותר, כי ימלא את כל מאוויי הגשמיים, הרגשיים והנפשיים
לאורך שנים אפילו עשורים. בדומה מכירה גם אני בחולשותי ומגבלותי; לא אוכל
לתת למישהו את כל צרכיו. הצגת דרישה כזאת בפני כל אדם, כולל הדורש עצמו,
משמעותה אכזבה מובטחת לשני השותפים המלווה בתחושת כשלון תהומי. כמה
חברויות יפהפיות התרסקו אל סלעי המיתוס של אהבה בלבדית! אהבה איננה בלבדית
; מעצם טיבה היא לא תוכל להיות רכושנית.
הכותבת חפשה באינטרנט אתרים העוסקים ברבוי אהבות. הממצא מאכזב למדי. חלק
גדול של `פוליאמורי` באינטרנט מתקשר לכתות תמהוניות, עבודת אלילים, אפילו
שטניות (!!), ר"ל. נראה הדבר כאילו, בדעתו של איש המערב, מונוגמיה היא
המקבילה הארצית למונותאיזם. לאשה יש בעל אחד, והוא מצדו מאמין באל אחד.
אוירת מבוכה שורה על נושא רבוי האהבות; לפי הצגתו באינטרנט, זה באמת רחוק
מקדושה. למעשה אין להתפלא על כך; מן הקבלה אפשר ללמוד כי ככל שהבטוי
האלוהי קדוש יותר, על ה`כלי` הקולט אותו להיות חזק יותר. אי יכולת לקלוט
את הקדושה גורם ל`שבירת הכלים`: טירוף, חילול הקודש ומיתה מוקדמת. אכן, יש
סכנות רבות האורבות לרבוי אהבות בחוסר אחריות.
נושא נוסף לדיון המונע הבאת רבוי אהבות בחשבון לגבי איש המערב הוא הרעיון
של חוה-אמנו שנמסרה לאדם-הראשון ומאז "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית,
ב:כ"ד). כאן טמונה נקודה מענינת מאד. בעלי המודעות המצומצמת מתארים את
עצמם כבעלי גוף אחד המוגבל למקום מסוים בזמן נתון, ובו לכודה אישיותם
היחידה. רוב האנשים אינם מרשים לעצמם לאהוב כל כך עד כי אישיות אחת לא
תוכל להכיל את כל האהבה. כשאנו מגיעים למצב של ידיעה מורחבת והתרחבות
רגשית אנו מבינים כי אין אנחנו כלואים בתאים. אנו תופסים כי נוכל לתאר את
נשמתנו, המשליכה מעצמה אל עולם העשיה ומבטאת את עצמה בעולם הגשמי בצורה
מוגדרת, כמסוגלת להשליך מעצמה אל המציאות הגשמית בצורות אחרות. כל אחת
מצורות אלה תזדקק לבטא אהבה ולצרוך אהבה. אנו רואים כי להיות "לבשר אחד"
הוא נושא מורכב יותר מכל מה ששיערנו כשהצטמצמנו ע"י הגבלת יכולתנו לאהוב.
רמזים לכך נוכל למצוא אצל אנשים מוגבלי-מודעות: נשים רבות חושבות כי הן
אינן די יפות. רבות חולמות להיות בעלות פנים כמו א`, גוף כמו ב`, שער כמו
ג` וכו`. גם גברים רבים חותרים להיות בעלי גוף אתלטי, גבוהים יותר, חזקים
יותר. כל אלה מדמיינים לעצמם איך ייראו כהרכב של אנשים אחרים. באופן דומה
מכילות אגדות עמי הארצות דמויות שהשתנו בכישוף. אלה הם בטויים פרימיטיביים
של היכולת האמיתית הגנוזה בכל אדם להשליך מעצמו אל העולם הגשמי על פי הצורך
כדי לבטא ולקבל את האהבה הנחוצה לנפש. ברמה גבוהה יותר של קיום אנושי, רבוי
אהבות יהיה לא רק טבעי, אלא גם נחוץ.
חיוני לייסד מבנה חברתי שיתמוך ברבוי האהבות בטהרתו. חברה זאת תצוין
בשיתוף כל צרכי אנוש חומריים, השכלתיים, תרבותיים ורוחניים. מי שיבחרו
בסגנון חיים זה חיבים להיות פטורים מקנאה; על התשוקה האמיתית לאושרם
והגשמתם העצמית של אהוביהם למלא את לבבותיהם. עליהם להבין כי לא יוכלו
למלא את כל צרכיהם של האהובים עליהם ביותר ואין להציג דרישה כזאת לאחרים.
שומה עליהם להשתחרר מכל תחושת בעלות על ילדיהם; בקהילה יטלו כל החברים
חלק בגידול הילדים שלנו. אולי הסיבה העקשנית ביותר בגללה נאלצו נשים לקבל
על עצמן להיות `גברת פלוני` היא כי גברים לא נטו לעבוד כדי לפרנס את ילדי
זולתם. בברכת המזון נוכל למצוא את הרכושנות הגברית מאחורי האמירה "...
הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ובעל הסעודה הזאת, הוא ובניו ואשתו וכל
אשר לו..." תפילתה של הכותבת היא כי הרחמן יברך את "בעל הבית" הזה במתנת
שפלות הנפש. יש לבסס את היחסים על אהבה וכבוד אמיתיים לאורך זמן. רבוי
אהבות יישמר בטהרתו אם ישולב בחברה בה רעיון השותפות והאחריות הקהילתית
פועלים להגשמת הצרכים הממשיים והעדכניים של בני אדם ממשיים כמוסכמה שגרתית
בכל תחומי החיים. בשום פנים אין הכותבת קוראת ל`אהבה חופשית`. על החברה
המדוברת להכיל גברים ונשים שכולם מעבר לאגואיזם הבסיסי של תחושות בעלות
בתחום כלשהו, כולל ילדי הקהילה. אנשים שהתקדמו במעלות ההתפתחות הרוחנית
מבינים כי אחרים יוכלו לתת לילדינו את הנבצר מאתנו לתת (כל הורה השולח/ת
ילד/ה לבית הספר מודה בכך, למעשה). גם זה במסגרת "אחרים יוכלו לתת לאהובי
את אשר אין בידי לתת". כשהאנושות תשיג את היכולת הרגשית והרוחנית לחיות
בשפע זה של `רוח`, נשתחרר מן ההבטים החונקים של הזוגיות ביחסי הבוגרים מהם
אנו סובלים בימינו. גם נפרוק חלק גדול מעול הסבל ביחסי הורים-ילדים שאנו
חווים כיום. אמת הדבר: נחוץ אמנם כפר שלם כדי לגדל ילד (פתגם אפריקני).
סבא של אחד מידידי הכותבת עלה ארצה מתימן. הסבא היה נשוי לשתי נשים, כפי
המקובל בין יהודי תימן (אפשרות זאת נשללה בחוק הישראלי ובכך נתערערו
יסודותיהן של משפחות תימניות רבות). הידיד סיפר כי הוא לא ידע מי משתי
נשותיו של סבא היא סבתא שלו, ביולוגית; מעולם לא אמרו לו, הוא לא שאל
והדבר לא היה חשוב בעיניו כלל. שתיהן גידלו אותו בכל כך הרבה אהבה עד כי
הוא חש השתייכות לסבא ולשתי נשותיו כאחת.
העדר הצרוף POLYAMORY ב`המילון השלם האנציקלופדי וובסטר` (1989) מעיד על
העולם דובר האנגלית, והעמים שתרבותם מושפעת ע"י החושבים באנגלית, כי
לגביהם נושא זה אינו עולה לדיון. עם זאת הכותבת משוכנעת שהנושא חיב לעלות
לדיון רציני מאד. זוגות רבים מדי חיים יחד בסבל נורא כי צרכים אמתיים
בתחומי החומר, השכל והרגש אינם באים על סיפוקם ע"י שותפיהם. אין להם דרך
למלא צרכים אלה, הגורמים להם מצוקה חסרת פתרון, לכן גם אין הם מסוגלים
להעריך נכונה את אשר השותף/ת כן מעניק להם. הרשאת בטוי אחראי ובוגר וסיפוק
צרכינו כבני תרבות בכל תחום נראית אנושית יותר מהדחקתם וגרימת זעם כבוש,
סכסוכים ודכאון בשמה של ה"תרבות". הודאה בקיום אפיק אהבה נוסף איננה בגידה;
זוהי פריקה של עול בלתי אפשרי מעל בן/בת הזוג.
דורין בל-דותן, צפת.
ב"ה
קולות משכונת עופר
בין הערביים ביום סתווי, בעיר האגדות צפת. - פונים
בקצה רחוב שפרינצק למטה ומתחילים לרדת ברחוב דוד אלעזר.
העיר עטורה ורוד ותכלת; זהו זמן תפילת המנחה -
ועלינו לעשותה תחנונים. עוד מעט יפול ערב על העיר
וההילה תהפוך לסגולה. כמו תמיד בשעה זאת, הרוח מתעצמת:
היא קרה ונוקבת במורד דוד אלעזר, תכף אחרי בית החולים,
יותר מאשר ברחובות אחרים בצפת עתיקת היומין. הרוח
מצננת את הדם אפילו בקיץ - קל וחומר בחורף; הלחות
חודרת לעצמות, מרטיטה את הגידים. גם השיער מצטמרר. עוד
קצת, ונכנסים לשכונת עופר.
כבר ערב בשכונת עופר. - משפחות יושבות אל שולחנות
לארוחה, כולם ערים - כל בני המשפחה. ברוב הדירות
דולקים האורות עדין. בפרוזדורים ומבעד לקירות נשמעים
קולות השכנים ואורחיהם.
עם חשכה באים התנים לשדה הפתוח מאחורי השכונה ומחפשים
טרף. היללות שלהם מגבירות את שריקת הרוח ויחד הם
מהדהדים בין קירות הוואדי, אל צלעות ההרים. האוח מצטרף
לתזמורת-יצורי-הלילה, וקורא אל תוך הלילה הצעיר. הילדים
והצעירים ברוחם פותחים חלון, קוראים אל האוח והוא עונה.
הירח מחייך בהבנה מעל בתי השכונה. הדלת נפתחת אך איש
אינו עומד שם. "ברוכים הבאים!" אומר אישי ברוחב-לב
מעושה. הוא צוחק, והילדים צוחקים איתו. אני מקבלת
עניין זה בפחות הומור: "אווווףףף, שוב מישהו שכח לסגור
את החלון בחדר המדרגות!" אני יוצאת מהדירה. החלון בחדר
המדרגות סגור לגמרי. טוב, כנראה מישהו מאתנו לא סגר את
דלתנו היטב.
חצות. - שכונת עופר טובלת באופל והילדים ישנים בשלוות-
תמימים. הם אינם פוחדים כלל. בשקט המשתרר נשמעות
נשימותיהם, מארץ החלומות עד כאן. גם המבוגרים עייפים,
רוצים לישון. נשכבים על המיטה, מנסים להירדם; מתגלגלים
ימינה, מתגלגלים שמאלה... קולות התנים מתגברים והאוח
עדין דורש מענה.
פרסות דורסות את העשב היבש, מועכות בקבוקים
ופחיות. באמת, צריכים לישון - סופרים לאחור: מאה,
תשעים ותשע, תשעים ושמונה... דלת נפתחת. צעדים כבדים
על מרצפות רופפות; עוד דלת נפתחת, נסגרת. באמת, הקירות
האלה מעבירים כל רחש! נדמה כאילו הדלתות נפתחו והצעדים
הרעימו בדירה זאת ממש. ממשיכים לבהות בתקרה האפלולית.
ערים עוד עשר דקות, אולי חצי שעה... והמיטה זזה מעט
ואז רועדת מצד לצד. מה זה, רעידת אדמה? זמן רב אחרי
התעוררות זאת נרדמים שוב. אבל הנפש אינה מרשה לעצמה
תענוג זה, הנפש אינה מתנתקת מן המציאות. בחשכה נשמעת
לחישה באוזן - משהו במבטא גרוני, אולי בשפה אחרת,
משהו בשפה שמית עתיקה ובלתי מוכרת. יושבים שטופי זעה
על המיטה. איזה חלום! - אבל לא-כל-כך ישנתי...
שחר עולה על שכונת עופר. - האור המנחם מתפשט, הפחדים
מתפוגגים. הצללים נסים אל הוואדי, הקולות התוססים של
החיים מעירים את הבוקר בשכונת עופר. במהדורת החדשות
אין הודעה על רעידת אדמה כלשהי.
לקראת צהרים. - קרני האור זורמות דרך החלון המרובב
בסלון. בא לי לשחק מעט ואני מנסה לצוד קרן אור אחת.
היא צוחקת וממהרת לדרכה, אך לא לפני ביצוע מושלם של "
פירואט" חינני בכף ידי למשך שבריר שניה. הציפורנים
מתנוצצות בכל צבעי הקשת ואני עדין משתעשעת בזהרורים
כשאני רואה בזווית העין גבר וכלב גדול לצידו נכנסים
מבעד לדלת הנעולה ונעלמים אל תוך אחד הקירות. כנראה זה
עוד משחק-אור, אני חושבת. פשוט משחק-אור.
אחר הצהרים. - בשמים מופיעים עננים לבנים. העננים
מתגלגלים בשובבות זה על גב זה, רועמים בצחוק לפעמים.
נוצרות דמויות, מתפזרות ומוחלפות בדמויות אחרות -
כעת התמונה מתבהרת ומצטיירת, הקווים מוגדרים היטב:
מצודה בוערת, גברים במלבושים עתיקים עומדים על המצודה
ויורים למטה חיצי-אש. על הקרקע עומדים גברים אחרים,
קולעים אבנים כלפי מעלה. אבן פוגעת, אדם נופל - אך לא
לפני צעקה אל אחיו לקרב. הוא צועק באותה שפה שנלחשה
באוזני בלילה. אני עוצמת עינים ופוקחת: המצודה נעלמה
והעננים רצים לדרכם כרגיל. אישי חוזר הביתה ואני מספרת
לו על המראה הדמיוני. הוא מחוויר: "אכן, נמצאו כאן
שרידים ארכיאולוגיים של מצודה כנענית..."
על הגג אני תולה כבסים; השכנה יוצאת. אנו מדברות כמה
רגעים, שיחה קלה, ואני שואלת אותה: "תגידי, את שומעת
קולות מוזרים בלילה לפעמים?" בתקוה שהצלחתי להישמע
נונ-שלנטית, אבל השכנה מביטה בי ופניה העגולות נהיות
רציניות: "גיסי עזב את הבניין הזה כי יום אחד הוא נכנס
הביתה ו"רולה" חיכתה לו מאחורי הדלת." אני שואלת אותה
בתמימות אמיתית: "מה זאת רולה?", החושים רומזים לי על
דבר לא סימפאטי במיוחד. "אלה רוחות-רפאים," משכילה
אותי השכנה; "הן יכולות להחליף צורות, לעבור דרך קירות
ולהופיע כבני אדם או חיות." ידי מתחילות לרעוד. אני
מנסה לאמר לעצמי כי אלה ודאי שטויות, סתם אמונות טפלות...
"איך נראתה הרולה שגיסך ראה?" - "בפעם שגיסי ראה
אותה היא לבשה שמלה שחורה, שערה היה ארוך ועורה - לבן
מאד." אני מסיימת את תליית הכבסים מבוהלת, אומרת "שלום"
ויורדת מהר לדירה. בכניסה לחדר השינה אני עוברת על פני
המראה. כמו תמיד, אני לבושה בשמלה שחורה ושערי ארוך
מאז ילדותי; היום, שמתי לב, אני באמת חיוורת - אפשר
לראות את כלי הדם שלי מבעד לעור; לכן אני נראית היום
בגוון תכלת, דבר המזכיר לי את צבע השמים מעל שכונת
עופר לקראת חדירת קרירות הערב.
כמה ימים אחרי כן. - העננים מתעבים, שכונת עופר עטופה
בשכמיית ערפל אפורה וכבדה. "כדאי לקפוץ למכולת לפני
שיפול עלינו גשם," חושבת אני, זורקת צעיף סרוג שחור על
הכתפיים והולכת. לאחר הקניות אני יוצאת מהמכולת, ו -
שכונת עופר נעלמה! אינני רואה את שכונת עופר הנמצאת
ממש מעבר לכביש. "באמת, הערפל עבה כל כך..." אני חושבת,
משקשקת מקור ומפחד, "אז, איך יתכן שאפשר לראות את הר
מירון?" עופר מתגלית שוב; באמת, היה זה ענן כבד במיוחד.
בכניסה לבניין. - השכן, בעלה של זאת שהסבירה לי "מה
זאת רולה", פוגש אותי למטה בפרוזדור. הוא ניגש אלי
ויוזם שיחה, דבר לא אופייני לגבר עניו ומופנם כמוהו: "
את שאלת את אשתי על הרעשים בבניין," הוא אומר; "אלה
הרולות. אחי ברח מפה בגללם." אני מחייכת, ומוחי רץ
בהיסטריה למצוא הסבר רציונלי. אני חשה סחרחורת, הרצפה
מתחתי נעשית גלית. ילד מהבניין מצטרף לשיחה: "הרולות
לא מזיקות," הוא אומר בקולו החורק, "הם צריכים תשומי,
זהו." שכנה אחרת עוברת עם ילדיה. זאת אם
למופת; הילדים גדלים ופורחים מיום ליום. אכן, החיים
היומיומיים של תושבי שכונת עופר כל כך נורמליים. השכנה
מברכת אותנו ב"היי!" לבבי. הילדים מראים לי את העבודות
שעשו בבית הספר ובגן. עוד שכן יורד, עם כלב גדול לצידו,
וגם הוא מברך אותנו ב"שלום!" לבבי בקול באס. "בסדר,
בסדר," אני חושבת, "משהו קצת מוזר בבניין זה אבל הוא
לא מזיק. איו סיבה לפחד. האנשים החיים בשכונה זאת הם,
בכל זאת, אמיתיים ואפילו ססגוניים." .בדיוק אז, שכנה
קשישה עוברת במדרגות ומנידה בראשה אלי. מרשים לראות
אשה כה זקנה גולשת בחינניות אצילית. אני עולה במדרגות
ומסתכלת ברגליה - הן לא נוגעות במדרגות כלל. אני
נושמת עמוקות: כן, אני מרגישה בבית פה, בשכונת עופר.
לעולם לא אוכל לעבור למקום אחר! כל כך אני מסמפטת את
השכנים - הם כמוני, ממש אנשים אמיתיים!
דורין אלן בל-דותן, צפת
כל הזכויות מוגבלות
קולות משכונת עופר
בין הערביים ביום סתווי, בעיר האגדות צפת. - פונים
בקצה רחוב שפרינצק למטה ומתחילים לרדת ברחוב דוד אלעזר.
העיר עטורה ורוד ותכלת; זהו זמן תפילת המנחה -
ועלינו לעשותה תחנונים. עוד מעט יפול ערב על העיר
וההילה תהפוך לסגולה. כמו תמיד בשעה זאת, הרוח מתעצמת:
היא קרה ונוקבת במורד דוד אלעזר, תכף אחרי בית החולים,
יותר מאשר ברחובות אחרים בצפת עתיקת היומין. הרוח
מצננת את הדם אפילו בקיץ - קל וחומר בחורף; הלחות
חודרת לעצמות, מרטיטה את הגידים. גם השיער מצטמרר. עוד
קצת, ונכנסים לשכונת עופר.
כבר ערב בשכונת עופר. - משפחות יושבות אל שולחנות
לארוחה, כולם ערים - כל בני המשפחה. ברוב הדירות
דולקים האורות עדין. בפרוזדורים ומבעד לקירות נשמעים
קולות השכנים ואורחיהם.
עם חשכה באים התנים לשדה הפתוח מאחורי השכונה ומחפשים
טרף. היללות שלהם מגבירות את שריקת הרוח ויחד הם
מהדהדים בין קירות הוואדי, אל צלעות ההרים. האוח מצטרף
לתזמורת-יצורי-הלילה, וקורא אל תוך הלילה הצעיר. הילדים
והצעירים ברוחם פותחים חלון, קוראים אל האוח והוא עונה.
הירח מחייך בהבנה מעל בתי השכונה. הדלת נפתחת אך איש
אינו עומד שם. "ברוכים הבאים!" אומר אישי ברוחב-לב
מעושה. הוא צוחק, והילדים צוחקים איתו. אני מקבלת
עניין זה בפחות הומור: "אווווףףף, שוב מישהו שכח לסגור
את החלון בחדר המדרגות!" אני יוצאת מהדירה. החלון בחדר
המדרגות סגור לגמרי. טוב, כנראה מישהו מאתנו לא סגר את
דלתנו היטב.
חצות. - שכונת עופר טובלת באופל והילדים ישנים בשלוות-
תמימים. הם אינם פוחדים כלל. בשקט המשתרר נשמעות
נשימותיהם, מארץ החלומות עד כאן. גם המבוגרים עייפים,
רוצים לישון. נשכבים על המיטה, מנסים להירדם; מתגלגלים
ימינה, מתגלגלים שמאלה... קולות התנים מתגברים והאוח
עדין דורש מענה.
פרסות דורסות את העשב היבש, מועכות בקבוקים
ופחיות. באמת, צריכים לישון - סופרים לאחור: מאה,
תשעים ותשע, תשעים ושמונה... דלת נפתחת. צעדים כבדים
על מרצפות רופפות; עוד דלת נפתחת, נסגרת. באמת, הקירות
האלה מעבירים כל רחש! נדמה כאילו הדלתות נפתחו והצעדים
הרעימו בדירה זאת ממש. ממשיכים לבהות בתקרה האפלולית.
ערים עוד עשר דקות, אולי חצי שעה... והמיטה זזה מעט
ואז רועדת מצד לצד. מה זה, רעידת אדמה? זמן רב אחרי
התעוררות זאת נרדמים שוב. אבל הנפש אינה מרשה לעצמה
תענוג זה, הנפש אינה מתנתקת מן המציאות. בחשכה נשמעת
לחישה באוזן - משהו במבטא גרוני, אולי בשפה אחרת,
משהו בשפה שמית עתיקה ובלתי מוכרת. יושבים שטופי זעה
על המיטה. איזה חלום! - אבל לא-כל-כך ישנתי...
שחר עולה על שכונת עופר. - האור המנחם מתפשט, הפחדים
מתפוגגים. הצללים נסים אל הוואדי, הקולות התוססים של
החיים מעירים את הבוקר בשכונת עופר. במהדורת החדשות
אין הודעה על רעידת אדמה כלשהי.
לקראת צהרים. - קרני האור זורמות דרך החלון המרובב
בסלון. בא לי לשחק מעט ואני מנסה לצוד קרן אור אחת.
היא צוחקת וממהרת לדרכה, אך לא לפני ביצוע מושלם של "
פירואט" חינני בכף ידי למשך שבריר שניה. הציפורנים
מתנוצצות בכל צבעי הקשת ואני עדין משתעשעת בזהרורים
כשאני רואה בזווית העין גבר וכלב גדול לצידו נכנסים
מבעד לדלת הנעולה ונעלמים אל תוך אחד הקירות. כנראה זה
עוד משחק-אור, אני חושבת. פשוט משחק-אור.
אחר הצהרים. - בשמים מופיעים עננים לבנים. העננים
מתגלגלים בשובבות זה על גב זה, רועמים בצחוק לפעמים.
נוצרות דמויות, מתפזרות ומוחלפות בדמויות אחרות -
כעת התמונה מתבהרת ומצטיירת, הקווים מוגדרים היטב:
מצודה בוערת, גברים במלבושים עתיקים עומדים על המצודה
ויורים למטה חיצי-אש. על הקרקע עומדים גברים אחרים,
קולעים אבנים כלפי מעלה. אבן פוגעת, אדם נופל - אך לא
לפני צעקה אל אחיו לקרב. הוא צועק באותה שפה שנלחשה
באוזני בלילה. אני עוצמת עינים ופוקחת: המצודה נעלמה
והעננים רצים לדרכם כרגיל. אישי חוזר הביתה ואני מספרת
לו על המראה הדמיוני. הוא מחוויר: "אכן, נמצאו כאן
שרידים ארכיאולוגיים של מצודה כנענית..."
על הגג אני תולה כבסים; השכנה יוצאת. אנו מדברות כמה
רגעים, שיחה קלה, ואני שואלת אותה: "תגידי, את שומעת
קולות מוזרים בלילה לפעמים?" בתקוה שהצלחתי להישמע
נונ-שלנטית, אבל השכנה מביטה בי ופניה העגולות נהיות
רציניות: "גיסי עזב את הבניין הזה כי יום אחד הוא נכנס
הביתה ו"רולה" חיכתה לו מאחורי הדלת." אני שואלת אותה
בתמימות אמיתית: "מה זאת רולה?", החושים רומזים לי על
דבר לא סימפאטי במיוחד. "אלה רוחות-רפאים," משכילה
אותי השכנה; "הן יכולות להחליף צורות, לעבור דרך קירות
ולהופיע כבני אדם או חיות." ידי מתחילות לרעוד. אני
מנסה לאמר לעצמי כי אלה ודאי שטויות, סתם אמונות טפלות...
"איך נראתה הרולה שגיסך ראה?" - "בפעם שגיסי ראה
אותה היא לבשה שמלה שחורה, שערה היה ארוך ועורה - לבן
מאד." אני מסיימת את תליית הכבסים מבוהלת, אומרת "שלום"
ויורדת מהר לדירה. בכניסה לחדר השינה אני עוברת על פני
המראה. כמו תמיד, אני לבושה בשמלה שחורה ושערי ארוך
מאז ילדותי; היום, שמתי לב, אני באמת חיוורת - אפשר
לראות את כלי הדם שלי מבעד לעור; לכן אני נראית היום
בגוון תכלת, דבר המזכיר לי את צבע השמים מעל שכונת
עופר לקראת חדירת קרירות הערב.
כמה ימים אחרי כן. - העננים מתעבים, שכונת עופר עטופה
בשכמיית ערפל אפורה וכבדה. "כדאי לקפוץ למכולת לפני
שיפול עלינו גשם," חושבת אני, זורקת צעיף סרוג שחור על
הכתפיים והולכת. לאחר הקניות אני יוצאת מהמכולת, ו -
שכונת עופר נעלמה! אינני רואה את שכונת עופר הנמצאת
ממש מעבר לכביש. "באמת, הערפל עבה כל כך..." אני חושבת,
משקשקת מקור ומפחד, "אז, איך יתכן שאפשר לראות את הר
מירון?" עופר מתגלית שוב; באמת, היה זה ענן כבד במיוחד.
בכניסה לבניין. - השכן, בעלה של זאת שהסבירה לי "מה
זאת רולה", פוגש אותי למטה בפרוזדור. הוא ניגש אלי
ויוזם שיחה, דבר לא אופייני לגבר עניו ומופנם כמוהו: "
את שאלת את אשתי על הרעשים בבניין," הוא אומר; "אלה
הרולות. אחי ברח מפה בגללם." אני מחייכת, ומוחי רץ
בהיסטריה למצוא הסבר רציונלי. אני חשה סחרחורת, הרצפה
מתחתי נעשית גלית. ילד מהבניין מצטרף לשיחה: "הרולות
לא מזיקות," הוא אומר בקולו החורק, "הם צריכים תשומי,
זהו." שכנה אחרת עוברת עם ילדיה. זאת אם
למופת; הילדים גדלים ופורחים מיום ליום. אכן, החיים
היומיומיים של תושבי שכונת עופר כל כך נורמליים. השכנה
מברכת אותנו ב"היי!" לבבי. הילדים מראים לי את העבודות
שעשו בבית הספר ובגן. עוד שכן יורד, עם כלב גדול לצידו,
וגם הוא מברך אותנו ב"שלום!" לבבי בקול באס. "בסדר,
בסדר," אני חושבת, "משהו קצת מוזר בבניין זה אבל הוא
לא מזיק. איו סיבה לפחד. האנשים החיים בשכונה זאת הם,
בכל זאת, אמיתיים ואפילו ססגוניים." .בדיוק אז, שכנה
קשישה עוברת במדרגות ומנידה בראשה אלי. מרשים לראות
אשה כה זקנה גולשת בחינניות אצילית. אני עולה במדרגות
ומסתכלת ברגליה - הן לא נוגעות במדרגות כלל. אני
נושמת עמוקות: כן, אני מרגישה בבית פה, בשכונת עופר.
לעולם לא אוכל לעבור למקום אחר! כל כך אני מסמפטת את
השכנים - הם כמוני, ממש אנשים אמיתיים!
דורין אלן בל-דותן, צפת
כל הזכויות מוגבלות
ב"ה
המניפסט הקומוניסטי, נוסח אלישע הנביא
בתגובה למאמר אודות התפרקות התנועה הקיבוצית שנדפס ב`הארץ`, 15.09.00, ועל
רקע התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים ברוסיה ובגרורותיה וחדירת אורח החיים
המערבי לסין העממית. לרוקדים על קבר השיתוף וגם למקווים כי אפשרית תקומתו
של השיתוף - מוקדשת רשימה זאת.
מושג אורח החיים המשותפים לא עלה על הבמה העולמית ב-1848, עם ה"מניפסט
הקומוניסטי" מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הקומוניזם הומשג כהצעת פתרון
אנושי-כלכלי. אך מרקס לא היה מגיע לטביעת המושג השיתופי אלמלא היה נכדו של
רב. בני ישראל הכירו היטב את ה`יחד` הקהילתי עוד בזמנים קדומים, הלכה למעשה.
אף כי לא כצורת ההתארגנות המחייבת, הקהילה השיתופית נפוצה בארץ ישראל מאז
ימי השופטים. השותפות היהודית היא מבנה אינטגראלי, כלכלי ורוחני. יוסף בן-
מתתיהו (מלחמות היהודים, II, ח) מוסר תאור חי של קהילת האיסיים בימיו
ומוצא קו ישר בין טהרת הגוף, קדושת השותפות ועוז נפש מופלא במלחמה. קדמו
לאיסיים "חבל הנביאים" בהם נתערב שאול לפני המלכתו - הם הנקראים להלן
"בני הנביאים" של ימי אלישע הנביא, ופרטים מאלפים על אורח חייהם רשומים
בספר מלכים: הם התגוררו יחד ואכלו בצותא, לבושם היה אחיד והיו ביניהם
נשואים; בדרך כלל שכנו במקומות פולחן (מלכים-א, ד:ל"ח ובמקומות נוספים).
בבסיס הקהילה הקדושה - הכלכלה משותפת לחלוטין. אין לחבר הקהילה כל נכסי
חומר פרטיים מלבד גופו; מבגד ועד מזון, מקורת גג ועד ציוד מסופקים לחבר ע"י
`פקיד` הממונה לדבר שנבחר לתפקידו בקולות החבורה. כל הארוחות הן כינוסי-
קודש. כל החברים הם יהודים שוי-ערך מבחינה כלכלית-צרכנית אך אינם שוים
מבחינה רוחנית; אלה המחוננים ביתרון רוחני משתמשים בידע שלהם כדי לעזור
לזולתם. הרכוש המשותף נועד למען גילוי האלוהות בעולם החומר, ואין טעם לאדם -
הפרט להיות בעלים של חומר. חשיבות עליונה מיוחסת לצורך של האדם
בהתעלות רוחנית והלימוד המתמיד בספרים הקדושים הוא עיסוק מועדף (השוה: אבות,
פרק ו, מש` א - ה). רבי עקיבא אומר (תוספתא):"...ואהבת לרעך כמוך," זה
כלל גדול בתורה. אין כוונת רבי עקיבא להדגיש נקודה חשובה ביהדות; יש להבין
כי כל התורה משתקפת ב`כלל גדול` זה: אין אדם מקיים כראוי את המצוות כל עוד
לא הגיע להכרת "החומרי של עצמך הוא כמו החומרי של רעך".
אלו החיים יחד בשיתוף קיוו, אמנם, כי צורת ארגון זאת תתפשט בקרב היהודים
ומכאן גם בין האומות, אך הדרישות המוקדמות לא היו קלות: שפלות-רוח אמיתית
והתמסרות גמורה לצורכי הזולת - ביחוד חברי השותפות; אלה, בצרוף להקפדה
גמורה על קיום המצוות, קבעו את קהילות-היחד השיתופיות כמיעוט. אדם שלא
הכין את עצמו רוחנית ובא במגע עם הקדושה - נשחת (ראה: "ארבעה נכנסו
לפרד"ס..."); אם הגיע לשלטון - היה אכזר, במקרים אחרים הוא התנתק מחבריו,
השתגע או נפטר במיתה משונה. אדם החסר יכולת להתמודדות אמיצה עם האור, מאבד
את עצמותו ומזיק גם לקרובים אליו ("שבירת כלים").
הזכרון הקולקטיבי היהודי מכיל כמיהה לאותם זמנים בהם חיו רבים מאבותינו
בקהילה משותפת, אבל המנסים לחדש זאת ונכשלים (מפני הכשרה לקויה) יוצרים
מפגעים צבוריים. קרל מרקס הכיר לבטח את המקורות שהזכרנו ורבים נוספים; הוא
ניסח את תורתו בלשון שתשמע באוזני הגויים בני דורו - לכן הפריד ממנה את
מקור הקדושה (לענינינו אין הבדל אם עשה זאת בלא יודעין) והגיש אותה בלבוש
חילוני. כוונתו הכמוסה היתה, כמסתבר, למנוע את השמעת הטענה "היהודים מנסים
להשתלט על העולם" שהיתה מערערת את יסוד ה"מניפסט". הוא התבסס, אפוא, על
הפילוסופיה של ג` ו` פ` היגל. בחזהו של מרקס פעם לב יהודי רגיש, אך פיו
דיבר בשפה הטבטונית - כי היעד המיידי, המקום הראשון בו חשב להתחיל את
המהפכה, היה גרמניה.
בהעדר הנקודה החיונית, מטרת-העל בעולם היהודי - גילוי האלוהות בכלים
החומריים - גירסת החיים המשותפים מבית מדרשו של מרקס באה לעולם במצב של
`נכות נפשית` קשה ולא ייפלא שהיא גדלה להיות `עבריינית`. קל להעמיד, כנגד
הקולחוזניק המצוי, את התכונות הנדרשות מחבר בשותפות היהודית (שהוגשמו, דבר
יום ביומו, לפי המקורות המגוונים): א`, רצון להיות כלי לביטוי האלוהות; ב`,
נכונות לשאת באחריות לחבריו בגורלם ובפעולותיהם; ג`, הערכת קידומו הרוחני
של הזולת כמו זה שלו. ניקיון-הגוף וטוהר-הנפש הולכים יד ביד עם גאוה
לאומית ונאמנות דתית. אם המטרה האישית היא גם המטרה המשותפת, השימוש
באמצעים ובמשאבים יהיה תמיד יחד. הבדל נוסף בין השותפות היהודית לבין תורת
מרקס: היהדות ככלל, ו"בני הנביאים" במיוחד, לא התכוונו למסע כיבוש של דעות
הזולת - אפילו לא בדרכי-נועם. חבורת השותפים, העמוסה במצוות ובחו>מרות,
איננה בנויה לקלוט כל אחד - ודאי לא בכפיה. ידועים הקשיים המוצגים בפני
המבקשים להתגייר; מערכת המצוות וההנהגות מצוירת לנגד עיניהם לפרטיה כדי
שיתקבלו רק המוכנים באמת לעבור מהפכה יסודית בהשקפתם. יהודי שבקש להצטרף
לאחת מהחבורות השיתופיות עבר (לפי בן מתתיהו) לפחות שנה תמימה של מועמדות
חיצונית ועוד שנתים של חברו>ת-מודרכת בטרם הובא בסוד העדה.
רק הותיקים נבחרו לתפקידים ציבוריים וזכו לשרת את אחיהם בחומר וברוח. כל
חבר בקהילה השיתופית הוגדר כשוה-ערך; כולנו נבראנו בצלם אלוהים. באיש מהם
לא היה רצון לנצל את זולתו או את הקופה הציבורית - מטבע הדברים הם היו
פשוטי הליכות וצנועים ביותר (והסוטים מכך הועמדו חיש במקומם). פיתויי
החומרנות הגסה לא פעלו עליהם כלל. בקהילה היתה שותפות גמורה גם בענינים
של רוח; בתחום זה הם הכירו בהבדלים בין-אישיים. בעלי שאר הרוח ראו זכות
גדולה לעצמם לשתף את חבריהם בהבנת הקדושה ובהשגת מדרגותיה; היודעים יותר,
החכמים יותר השתדלו להנחיל את הידע והחכמה לזולתם - כולל צעירים ומצטרפים
- במקום לצבור כוח פוליטי באמצעות ידע נסתר.
במשטרים המעמידים פני "קומונאליים" חלוקת הידע היא אי-שיויונית באופן
קיצוני. מיעוט זעיר שולט במרבית הידע ואילו המון ה`חברים` מסתפק בפירורי
מידע שתוקצבו וסוננו בקפידה לצורכי הציבור האדיש. הענו-מכל-אדם גער במשרתו
שבקש לכלוא את הרוצים לדבוק בקדושה: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה`
נביאים כי יתן ה` רוחו עליהם!" (במדבר, י"א:כ"ט) - כך מתבטא מנהיג שהשיג
את שפלות הרוח הנדרשת ואת הרצון האדיר לחלוק את הידע (=התורה) עם בני עמו.
התאווה ללמוד תורה כדי להנחילה לדורות הבאים היא העיקר; שותפות החומר (כמו
כל עיסוק בחומר) היא הכלי הגשמי להשגת המטרה. שיתוף אינו אפשרי אלא אם
חברי הקהילה מנתבים את כל תאוותיהם למטרת-על: הכנת החומר להיות כלי קיבול
לאלוהות, כלומר - הכשרת גופיהם ומכשיריהם של החברים בתלמוד תורה קולקטיבי
וקיום המצוות יחדו. בהעדר תנאים אלה נדון כל נסיון שיתוף לכשלון.
צפת, ערב ראש השנה, תשס"א
דניאל ודורין דותן
ב"ה
אין-סוף בגוף
ההתעסקות מאז בשלמות הגוף הנשי והרדיפה להשגתו (אצל גברים ונשים כאחד) איננה
סתם דבר איולת או ענין שטחי. זאת השתקפות של כמיהה רוחנית עמוקה מאד למען
ההשג האנושי הגדול ביותר - אין-סוף בגוף, מצב של א-להים המתגשם בגוף. אחרי
שהגיעו למצב זה יעידו הפנים והגוף, לא פחות מהאישיות וההתנהגות של האדם
הנעלה: כאן שוכן א-להים.
השפה העברית מסיעת לנו להבין זאת בבהירות. המלים פנים (בקמץ) ו-פנים (בשוא)
כתובות באותן אותיות אך בשנוי התנועות. מובן מכך כי הפרצוף החיצוני מייצג את
היופי הפנימי, על פי הגדרות של יחס מאוזן בין האברים. נשים לב גם כי, בשנוי
סדר האותיות, השמן (בקמץ או בשוא) היא אותיות שמנה היא אותיות נשמה. בלימוד
המסתורין היהודי (ה"קבלה", כלומר: נכונות התלמיד לקבל ולהפנים) נתגלו לפי
המסורת משמעויות פנימיות של כתבי הקודש, חבויות בעומק, דרך חילופי סדר
האותיות ועיון בגימטריות של אותיות ומלים כמו גם בבחינת צורות כתיב שונות של
מושגים מקראיים. בגישות אחרות של ניתוחי כתובים לא נדון כאן. הגימטריה של
נשמה, שמנה או השמן היא 395; זהו גם חשבון הגימטריה של המלים כל הספר יחד.
להלן תוברר חשיבותו של ענין זה, כשנדון בקשר בין ה-א"ב לבין מזון. כך נוכל
להראות גם: רזה (בקמץ ובסגול) היא אותיות הרז היא אותיות זהר. ראיית מחזה
ה-זהר הפנימי היא, כידוע, אחד ההשגים הנחשקים ביותר בתורת הסוד (המסתורין
היהודי). (ספר ה)זהר הוא גם שמו של אחד החבורים המרכזיים בקבלה.
מכאן: אשה החושבת בעברית, האומרת לעצמה "אני שמנה", אומרת בעומק נפשה "אני
נשמה". והחושבת לעצמה "אני רזה" או "ברצוני להיות רזה", חושבת "אני הרז /
זהר" או "ברצוני להיות הרז / זהר" בעומק נפשה. זהו הבסיס האמיתי של אובססיית
הצורה והמשקל הגופניים. (יושם לב: כי הצורות השונות של השרשים נקראים משקלים
והכנוי הבא במקום שם עצם הוא שם גוף ). פעם, כאשר נשים היו נחשקות יחסית
למשקלן, היתה מאחורי זה התשוקה להוודע כהתגלות הנשמה הא-להית ולהפיץ נשמה
זאת בעולם הגשמי. בדור של רעב רוחני כה רב אנו מבטאים את ערגתנו להיות
התגשמות אור ההוד בדרך היחידה הידועה לנו - באובססיה `להיות רזה`.
נגענו קלות בקשרים בין שתי צורות הנקוד של פנים. על כך נוכל להוסיף רבות -
כרך עבה יידרש לטפול נכון בשאלה זאת. גם אם נבדוק את תפיסת ה-גוף לאור
העברית, נמצא מטמונים של רוחניות. ב-בראשית, י"ח: כ"ד אנו מוצאים את המלה `
צדיקים` פעמיים. זה לבדו אמור למשוך את תשומת לבנו; יתר על כן - בשתי
הפעמים המלה באה בצורה צדיקם, בלי יו"ד אחרונה. במקום השני המלה מיודעת,
הצדיקם, ועלינו לראות בכך סימן קריאה: "בדקו זאת בזהירות!" כי צרוף האותיות
יו"ד ו-ה"א הוא אחד משמותיו של הקב"ה. בגימטריה הצדיקם חשבונה 809 (מ"ם
סופית חשבונה 600), הוא גם חשבון המלה גוף (פ"א סופית חשבונה 800) - ומכאן
ברור כי אם נוסיף גם את ה"א הידיעה נקבל: הגוף שחשבונה 814, הוא חשבון המלה
צדיקים (בכתיב הנכון). למדנו, אפוא, כי גוף הוא ההתגשמות הממשית - אולי אף
המשמעות המזוקקת - של הא-להות אצל אמותינו ואבותינו הצדיקים וצדיקותם עדין
חיה בקרב צאצאיהם, כלומר: בקרבנו.
נוכל ללמוד על חשיבות המזון מתחילתו של ספר בראשית. בפרק ב, פסוק ב נמצא את
המלה `מלאכתו` פעמיים. בחילוף אותיות מלאכתו היא מכל אות. כך גם בפרק ג,
פסוק א אנו פוגשים את המלה `תאכלו`; בחילוף אותיות תאכלו היא כל אות. כפי
שהובטח לעיל, אנו רואים כעת כי המלים שמנה, השמן (כאן נ שוה ל-ן, והיא אחת
מצורות החישוב של הקבלה) ו-נשמה שחשבונם עולה ל-395 כל אחת, הוא חשבון כל
ספר, מתקשרים לתפיסת הרעב הזללני. כאשר אשה אוכלת בולט הדבר יותר: אוכלת
בחילוף תאכלו בחילוף כל אות. אם רעבונה הרוחני של אשה אינו מושבע בהגעתה אל
הרוחניות של תת-הכרתה / על-הכרתה, יתפרש הדבר בהכרתה כהוראת צווי (בלשון רבים!):
תאכלו. רעבוננו הזללני הגשמי הוא, בסופו של דבר, רעבון זללני של נשמה
(נשמה חילוף השמן חילוף שמנה שחשבונם כל הספר) המבקשת לבטא את היותה כל הידע,
להציג את היותה כל (האותיות של) הספר, ואת רצונה להכיר את עצמה עד תום.
רעבוננו הגשמי חסר הרסן הוא למעשה בטוי לחוסר יכולתנו למצוא שובע רוחני -
וכך אנו "מסתפקים" בחומר גשמי בלבד.
אף כי לא יוצעו כאן דוגמאות לענין, די לציין כי בשמות העבריים של כל המזונות
ושל כל הטעמים צפונים גלויים [בדרכים כנ"ל] אודות מהותם הרוחנית. אנו
משתוקקים למאכלים מסוימים ומעדיפים טעמים מסוימים כדי לשקף את איכויותינו
הרוחניות המיוחדות אותן רוצות נשמותינו לפתח במלואן. גם לדיון זה נחוץ טפול
מעמיק יותר, אך קוצר היריעה מכתיב לנו צמצום בדברינו.
בדרך כלל מוסכם כי השדיים ממקדים ארוטיקה. תשומת לבנו (גברים ונשים) נמשכת
אל שדיה של אשה: גודל, צורה, זקפת הפטמות, חשיפה וכו`. אחד משמותיו של הקב"ה
הוא שדי. בשנויי תנועות מעטים, בהגיה כמעט זהה אצל אשכנזים ותימנים וללא
הבדל אצל המזרחיים, שדי חילוף שדי. תשומת לבנו נמשכת אל שדיה של אשה
כמו במגנט כי נשמתנו נמשכת כך אל א-להים, בבחינתו כ-שדי.
"אנכי אל שדי" נאמר לראשונה לאברהם, לפני תוספת ה-ה"א (מחצית ה-יו"ד של שרי
אשתו), כשעדין נקרא אברם (בראשית, י"ז: א). לאחר שנוי שמו עולה חשבונו ל`רחם`
: אברם חשבונה רחם, שחשבונן 808. אותה ה"א מופיעה פעמיים בשם הוי"ה. רואים
מכאן כי שדים ו-רחם מתקשרים לשמו הקדוש ביותר של הקב"ה (אותו לא תוכל הכותבת
להביא כאן). אל יפלא, אפוא, אם אנו נפעמים למראה שדים ומתנים של אשה: גודל,
צורה ומדות - השדים מזכירים לנו את התגלותו של הקב"ה בשם שדי והמתנים
מזכירים לנו את הרחם, תזכורת לא-להים בהתגלותו בשם המפורש.
חשבון המלה `כבד` הוא 26, הוא חשבון הוי"ה. נוסיף ל-כבד ה"א - אם כדי לקבל
את `כבדה` או את `הכבד` - והחשבון יגיע ל-31, הוא חשבון א-ל. אם נוסיף ה"א
לצורת הנקבה, `הכבדה`, יגיע החשבון ל-36, הוא חשבון שם קדוש נוסף - א-לה
(א בחטף סגול, ל בחולם, ה בפתח גנובה). הגימטריות הנ"ל מלמדות אותנו כי
הגוף מנסה להיות קרוב לקב"ה בדרך היחידה המסורה בידו כשהנפש היא במוחין
קטנות - בכובד גשמי.
לעיל השתמשנו במלה `מדה` כדי לתאר את היחס האסתטי של שדים ורחם. אבל `מדה`
עוסקת, כידוע, גם ביחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. התעסקות ביחסי-גודל
של אברי הגוף היא, ברמה גבוהה יותר של מודעות, תשוקתנו לשפר את אישיותנו
ולהביא את מדותינו לנקודת השתקפות הא-להות השוכנת בנו.
"יפה" בזכר ובנקבה שוים בחשבונם. יפה חשבונה הנולד חשבונה היודע (שהוא 95).
מכאן: היופי הנראה לעיני הבשר שוה לתפיסת ההוולדות (נזכור: לעיל ראינו כי "
רחם" ו-"שדים" מעוררים בנו הקשרים לשמותיו הקדושים של הקב"ה) והידיעה
ברמותיהן הרוחניות - לכן אף אם העין תופסת יופי גשמי, הנגדר בצורה ובמדה,
הנשמה הא-להית תופסת לדה ו-ידע המגדירים עבורה את היופי.
המודעות של דובר העברית פוגשת (או, נכון יותר, בוראת) את התופעה, ואנו רואים
כי רבדים עמוקים של תת-מודע וכן על-מודע מופעלים כדי להזכיר לנשמה את א-להים
ואת תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא לאפשר, דרך מאמצינו לתקון המדות, את
שכינת האל - בל יתואר, בל ישוער, חסר כנויים במוחלט - בגוף בן תמותה.
תשוקת אשה להיות בעלת פנים וגוף מושלמים על פי דמיונה, ותשוקת גבר להיות
בעלה של אשה מושלמת בפרצופה ובצורתה על פי דמיונו - שתאהב אותו ותרצה
להתאחד אתו מינית - הן אשליות עקרות ובלתי אפשריות שאין להגשימן. אלה
השתקפויות הגנוזות בנפשותיהם של בעלי המודעות המוגבלת הזוכים להציץ בפרצופה
של האמת, ומתחילים לשער את אשר לא ישוער - התגשמותו של אשר הווה מעבר לכל
מציאות.
לעולם לא נוכל לספק את תשוקתנו הפנימית ע"י הרצון הנשי להיות בעלת צורה
מושלמת או התאוה הגברית להשיג אחת כזאת. נוכל, והננו מוזמנים, להיעשות א-
להים - וכך יאמרו כל רואינו: "זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו," (שמות,
ט"ו: ב).
דורין אלן בל-דותן, צפת
אין-סוף בגוף
ההתעסקות מאז בשלמות הגוף הנשי והרדיפה להשגתו (אצל גברים ונשים כאחד) איננה
סתם דבר איולת או ענין שטחי. זאת השתקפות של כמיהה רוחנית עמוקה מאד למען
ההשג האנושי הגדול ביותר - אין-סוף בגוף, מצב של א-להים המתגשם בגוף. אחרי
שהגיעו למצב זה יעידו הפנים והגוף, לא פחות מהאישיות וההתנהגות של האדם
הנעלה: כאן שוכן א-להים.
השפה העברית מסיעת לנו להבין זאת בבהירות. המלים פנים (בקמץ) ו-פנים (בשוא)
כתובות באותן אותיות אך בשנוי התנועות. מובן מכך כי הפרצוף החיצוני מייצג את
היופי הפנימי, על פי הגדרות של יחס מאוזן בין האברים. נשים לב גם כי, בשנוי
סדר האותיות, השמן (בקמץ או בשוא) היא אותיות שמנה היא אותיות נשמה. בלימוד
המסתורין היהודי (ה"קבלה", כלומר: נכונות התלמיד לקבל ולהפנים) נתגלו לפי
המסורת משמעויות פנימיות של כתבי הקודש, חבויות בעומק, דרך חילופי סדר
האותיות ועיון בגימטריות של אותיות ומלים כמו גם בבחינת צורות כתיב שונות של
מושגים מקראיים. בגישות אחרות של ניתוחי כתובים לא נדון כאן. הגימטריה של
נשמה, שמנה או השמן היא 395; זהו גם חשבון הגימטריה של המלים כל הספר יחד.
להלן תוברר חשיבותו של ענין זה, כשנדון בקשר בין ה-א"ב לבין מזון. כך נוכל
להראות גם: רזה (בקמץ ובסגול) היא אותיות הרז היא אותיות זהר. ראיית מחזה
ה-זהר הפנימי היא, כידוע, אחד ההשגים הנחשקים ביותר בתורת הסוד (המסתורין
היהודי). (ספר ה)זהר הוא גם שמו של אחד החבורים המרכזיים בקבלה.
מכאן: אשה החושבת בעברית, האומרת לעצמה "אני שמנה", אומרת בעומק נפשה "אני
נשמה". והחושבת לעצמה "אני רזה" או "ברצוני להיות רזה", חושבת "אני הרז /
זהר" או "ברצוני להיות הרז / זהר" בעומק נפשה. זהו הבסיס האמיתי של אובססיית
הצורה והמשקל הגופניים. (יושם לב: כי הצורות השונות של השרשים נקראים משקלים
והכנוי הבא במקום שם עצם הוא שם גוף ). פעם, כאשר נשים היו נחשקות יחסית
למשקלן, היתה מאחורי זה התשוקה להוודע כהתגלות הנשמה הא-להית ולהפיץ נשמה
זאת בעולם הגשמי. בדור של רעב רוחני כה רב אנו מבטאים את ערגתנו להיות
התגשמות אור ההוד בדרך היחידה הידועה לנו - באובססיה `להיות רזה`.
נגענו קלות בקשרים בין שתי צורות הנקוד של פנים. על כך נוכל להוסיף רבות -
כרך עבה יידרש לטפול נכון בשאלה זאת. גם אם נבדוק את תפיסת ה-גוף לאור
העברית, נמצא מטמונים של רוחניות. ב-בראשית, י"ח: כ"ד אנו מוצאים את המלה `
צדיקים` פעמיים. זה לבדו אמור למשוך את תשומת לבנו; יתר על כן - בשתי
הפעמים המלה באה בצורה צדיקם, בלי יו"ד אחרונה. במקום השני המלה מיודעת,
הצדיקם, ועלינו לראות בכך סימן קריאה: "בדקו זאת בזהירות!" כי צרוף האותיות
יו"ד ו-ה"א הוא אחד משמותיו של הקב"ה. בגימטריה הצדיקם חשבונה 809 (מ"ם
סופית חשבונה 600), הוא גם חשבון המלה גוף (פ"א סופית חשבונה 800) - ומכאן
ברור כי אם נוסיף גם את ה"א הידיעה נקבל: הגוף שחשבונה 814, הוא חשבון המלה
צדיקים (בכתיב הנכון). למדנו, אפוא, כי גוף הוא ההתגשמות הממשית - אולי אף
המשמעות המזוקקת - של הא-להות אצל אמותינו ואבותינו הצדיקים וצדיקותם עדין
חיה בקרב צאצאיהם, כלומר: בקרבנו.
נוכל ללמוד על חשיבות המזון מתחילתו של ספר בראשית. בפרק ב, פסוק ב נמצא את
המלה `מלאכתו` פעמיים. בחילוף אותיות מלאכתו היא מכל אות. כך גם בפרק ג,
פסוק א אנו פוגשים את המלה `תאכלו`; בחילוף אותיות תאכלו היא כל אות. כפי
שהובטח לעיל, אנו רואים כעת כי המלים שמנה, השמן (כאן נ שוה ל-ן, והיא אחת
מצורות החישוב של הקבלה) ו-נשמה שחשבונם עולה ל-395 כל אחת, הוא חשבון כל
ספר, מתקשרים לתפיסת הרעב הזללני. כאשר אשה אוכלת בולט הדבר יותר: אוכלת
בחילוף תאכלו בחילוף כל אות. אם רעבונה הרוחני של אשה אינו מושבע בהגעתה אל
הרוחניות של תת-הכרתה / על-הכרתה, יתפרש הדבר בהכרתה כהוראת צווי (בלשון רבים!):
תאכלו. רעבוננו הזללני הגשמי הוא, בסופו של דבר, רעבון זללני של נשמה
(נשמה חילוף השמן חילוף שמנה שחשבונם כל הספר) המבקשת לבטא את היותה כל הידע,
להציג את היותה כל (האותיות של) הספר, ואת רצונה להכיר את עצמה עד תום.
רעבוננו הגשמי חסר הרסן הוא למעשה בטוי לחוסר יכולתנו למצוא שובע רוחני -
וכך אנו "מסתפקים" בחומר גשמי בלבד.
אף כי לא יוצעו כאן דוגמאות לענין, די לציין כי בשמות העבריים של כל המזונות
ושל כל הטעמים צפונים גלויים [בדרכים כנ"ל] אודות מהותם הרוחנית. אנו
משתוקקים למאכלים מסוימים ומעדיפים טעמים מסוימים כדי לשקף את איכויותינו
הרוחניות המיוחדות אותן רוצות נשמותינו לפתח במלואן. גם לדיון זה נחוץ טפול
מעמיק יותר, אך קוצר היריעה מכתיב לנו צמצום בדברינו.
בדרך כלל מוסכם כי השדיים ממקדים ארוטיקה. תשומת לבנו (גברים ונשים) נמשכת
אל שדיה של אשה: גודל, צורה, זקפת הפטמות, חשיפה וכו`. אחד משמותיו של הקב"ה
הוא שדי. בשנויי תנועות מעטים, בהגיה כמעט זהה אצל אשכנזים ותימנים וללא
הבדל אצל המזרחיים, שדי חילוף שדי. תשומת לבנו נמשכת אל שדיה של אשה
כמו במגנט כי נשמתנו נמשכת כך אל א-להים, בבחינתו כ-שדי.
"אנכי אל שדי" נאמר לראשונה לאברהם, לפני תוספת ה-ה"א (מחצית ה-יו"ד של שרי
אשתו), כשעדין נקרא אברם (בראשית, י"ז: א). לאחר שנוי שמו עולה חשבונו ל`רחם`
: אברם חשבונה רחם, שחשבונן 808. אותה ה"א מופיעה פעמיים בשם הוי"ה. רואים
מכאן כי שדים ו-רחם מתקשרים לשמו הקדוש ביותר של הקב"ה (אותו לא תוכל הכותבת
להביא כאן). אל יפלא, אפוא, אם אנו נפעמים למראה שדים ומתנים של אשה: גודל,
צורה ומדות - השדים מזכירים לנו את התגלותו של הקב"ה בשם שדי והמתנים
מזכירים לנו את הרחם, תזכורת לא-להים בהתגלותו בשם המפורש.
חשבון המלה `כבד` הוא 26, הוא חשבון הוי"ה. נוסיף ל-כבד ה"א - אם כדי לקבל
את `כבדה` או את `הכבד` - והחשבון יגיע ל-31, הוא חשבון א-ל. אם נוסיף ה"א
לצורת הנקבה, `הכבדה`, יגיע החשבון ל-36, הוא חשבון שם קדוש נוסף - א-לה
(א בחטף סגול, ל בחולם, ה בפתח גנובה). הגימטריות הנ"ל מלמדות אותנו כי
הגוף מנסה להיות קרוב לקב"ה בדרך היחידה המסורה בידו כשהנפש היא במוחין
קטנות - בכובד גשמי.
לעיל השתמשנו במלה `מדה` כדי לתאר את היחס האסתטי של שדים ורחם. אבל `מדה`
עוסקת, כידוע, גם ביחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. התעסקות ביחסי-גודל
של אברי הגוף היא, ברמה גבוהה יותר של מודעות, תשוקתנו לשפר את אישיותנו
ולהביא את מדותינו לנקודת השתקפות הא-להות השוכנת בנו.
"יפה" בזכר ובנקבה שוים בחשבונם. יפה חשבונה הנולד חשבונה היודע (שהוא 95).
מכאן: היופי הנראה לעיני הבשר שוה לתפיסת ההוולדות (נזכור: לעיל ראינו כי "
רחם" ו-"שדים" מעוררים בנו הקשרים לשמותיו הקדושים של הקב"ה) והידיעה
ברמותיהן הרוחניות - לכן אף אם העין תופסת יופי גשמי, הנגדר בצורה ובמדה,
הנשמה הא-להית תופסת לדה ו-ידע המגדירים עבורה את היופי.
המודעות של דובר העברית פוגשת (או, נכון יותר, בוראת) את התופעה, ואנו רואים
כי רבדים עמוקים של תת-מודע וכן על-מודע מופעלים כדי להזכיר לנשמה את א-להים
ואת תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא לאפשר, דרך מאמצינו לתקון המדות, את
שכינת האל - בל יתואר, בל ישוער, חסר כנויים במוחלט - בגוף בן תמותה.
תשוקת אשה להיות בעלת פנים וגוף מושלמים על פי דמיונה, ותשוקת גבר להיות
בעלה של אשה מושלמת בפרצופה ובצורתה על פי דמיונו - שתאהב אותו ותרצה
להתאחד אתו מינית - הן אשליות עקרות ובלתי אפשריות שאין להגשימן. אלה
השתקפויות הגנוזות בנפשותיהם של בעלי המודעות המוגבלת הזוכים להציץ בפרצופה
של האמת, ומתחילים לשער את אשר לא ישוער - התגשמותו של אשר הווה מעבר לכל
מציאות.
לעולם לא נוכל לספק את תשוקתנו הפנימית ע"י הרצון הנשי להיות בעלת צורה
מושלמת או התאוה הגברית להשיג אחת כזאת. נוכל, והננו מוזמנים, להיעשות א-
להים - וכך יאמרו כל רואינו: "זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו," (שמות,
ט"ו: ב).
דורין אלן בל-דותן, צפת
Subscribe to:
Posts (Atom)