ב"ה

ריבון בארץ הקודש

כאשר אנו מרשים לעצמנו לחוש זעם במעמקי קרבינו כלפי אי-צדק ואכזריות חסרת טעם, או על עקשנות בלתי הגיונית והקלות הבלתי נסבלת של המציאות המאפשרת התנהגות פסיכופתית, ועוד להודות כי אנו חסרי אונים בפניהם – יש להתעורר ולשאול: האמנם לא אוכל לעשות דבר? האם הנני חסר אונים וחלש מיסודי? איפה יימצא הכח שיילחם נגד התוקף את נפשי ופוגע בה קשות?

ואז נושאים אנו את עינינו אל הטבע. מה רואים אנו? שפע של כח! כח בלתי נגמר. אפשרויות בלתי מוגבלות.

ואחרי עידון נטייתנו עד העדר כל תשוקה להפעיל כח כדי להזיק או רק לשמושנו הפרטי או כל שימוש נלוז אחר בכח, אלא להדוף פלישה וכיבוש ולשרת כל נברא (בארץ ועליה) בלבד, אזי יתקיים מיזוג בין רצוננו לבין כוחות הטבע. נבחין בשנויים מפליגים המתחוללים סביבנו: הרצון והחומר יתחברו ויהיו לאחד.

אולם אין די בהיותנו חיים על אי בודד של חסד. רוצים אנו לחלוק זאת עם כל היצורים הטובים והצדיקים האחרים. לזאת ייקרא ארץ הקודש – הארץ הפועלת בקדושה על פי הרצון הקדוש. אין עוד מצב של ארץ אדישה או סתמית; הצדק פועם בה והיא פועלת בזריזות לממש את הרצון האלוקי. מיזוג זה של רצון אלוקי וכוחות הטבע נקרא 'כניסה לארץ הקודש'. כאשר כל צעד שלנו רווי בהערכה, כבוד ויראת-קודש כלפי הכוחות הגנוזים בטבע, אזי ההבטחה: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו, לכם נתתיו," (יהושע, א:ג) קמה ומתגשמת. אנו מגיעים למדרגת ריבונים על הארץ באמת, וריבונותנו משתרעת  ממרומי שמים עד מעמקי התהום. זאת המשמעות האמיתית של 'מלכות בית דוד' – מלכות הנאהבים.