ב"ה

התפרקות

תורה (בשיבוש קל בלטינית: 'טרה') היא ארץ מגורי עם ישראל.

כדי להבין את התורה כהלכה, התאור דלהלן של כברת אדמה בתולה בתלמוד הוא חשוב. קרקע בתולה היא שלא עובּדה מעולם.

ת"ר: איזוהי בתולת קרקע? כל שמעלה רִשושין ואין עפרה תיחוח. נמצא בה חרס, בידוע שנעבדה; צונמא – הרי זו בתולת קרקע:  (נידה, ח"^ב). [רש"י: רשושין – רגבים קשים; צונמא – סלע].

התורה, במודעות יהודית, היא קרקע בתולה. היא טרם נעבדה. היא מכילה סלעים. היא מעלה רגבים קשים. כך נגלית התורה למחשבה היהודית בפגישה ראשונית ובמצב זה ניתנת התורה להתרגם – היא עדין בלתי מושלמת. לכן תרגום התורה נראה גס ודוחה, ומצג-אמת הוא. זאת כברת ארץ בתולית לחלוטין, שטרם עובּדה.

במכרות הנסתרים במעמקי האדמה, מתחת לסלעים, יחפרו את כל אבני החן והיסודות; שם, ולא בכברת הקרקע עצמה (בה יינטעו עצים שיניבו כל פרי נחמד) – ה"קרקע" אותה ניתן עדין לתרגם, הגם בתרגום עלוב. האם נתפלא על מי שאינם דוברי עברית ורואים לפניהם, אמנם, שטח גס ודוחה מאד? התורה לא נועדה עבורם. התורה היא אדמת ישראל שנועדה לעם ישראל. כל עם אחר מחזיק במורשת משלו, והיא נחלתו. אך התורה היא עבורנו, היהודים – ועבורנו בלבד.

בעברית, ורק בעברית, אנחנו מתחילים בפירוק (ליסודות) של התורה כפי התגלותה לפנינו במפגש הראשון. אנו מתחילים לפרוץ דרך הסלעים. אנו דוחפים אותם הצידה. אנו טוחנים אותם לאבק דק. אנו ממיסים אותם בדמעותינו. בלשונות הגויים, לעתים, נקרא תהליך זה 'שחזור הכתובים', אולם המונח 'פירוק' עדיף, ומיד נראה מדוע.

בהתקלות בתחומים הקשים, הסלעיים, התלולים והצחיחים בתורה, אין אנו אמורים לנטוש, מחמת טרדתנו, את "השדה" שנמסר לידנו וגם לא להשתטות ולנטוע בתוך הסלע או בנקיק. אנו מקדישים לקטעים הרהור מעמיק במחשבתנו ומבקשים מאת הי"ת לסייע בידנו ולשפר את הבנתנו בהם מעבר לראיה הראשונית שהגיעה להכרתנו. תוך כדי פירוק התורה, כפי התגלותה בהכרתנו, גופינו – מושב הכרתנו, כמובן – מגיבים על מחשבותינו ורגשותינו החולפים בשכלינו ולבבותינו בפגישה עם הכתובים ונאחזים בהם. כך גם גופינו מזדקקים בתהליך.

אם נפעל בהתמדה מספקת ולאורך זמן ממושך, לבסוף נצמצם את "השטח" ליסודותיו. אם נוכל לעשות כן, נראה שביכולתנו גם להרכיב מחדש את הכתובים, ולכן גם את מודעותנו, ולכן גם את העולם הנמשך ממודעותנו בהתאם לרצוננו; כי אם הגענו עד היסודות מהם נבנית התורה, הגענו אל "תשתית ההוויה", הוא "השדה", ורצוננו מאוחד עם רצון הבורא.

אומר כעת דבר העלול להשמע מקאבּרי לרבים, אולם החכמים יבינו זאת כהלכה וישישו.

התפרקות 'פני השטח' של התורה בשכלינו ותגובת גופינו לתהליך זה, הן-הן התפרקותו של הגוף בקברו. בתחילה הגוויה קשה וצוננת, איננה נכנעת או מגיבה ובמודעות קלושה מאד. לאחר זמן מתחילה הסביבה להשפיע על הגופה. תוך התפרקותו, הגוף נספג לתוך האדמה ומתחבר אתה. נמחקים הגבולות בין 'גופה' לבין 'אדמה' והם נעשים אחד.

כך, בדיוק, מתחולל התהליך ההדרגתי של היותנו לאחדים עם "השדה", תשתית ההוויה, עם ה' ועם מי שניהלו את חייהם למען התקדשות ועשיית רצונם כרצון ה' בכל דור. זאת הרמה הגבוהה ביותר של אֲחָדוּת עם ה' – הנשמה עולה אל ה' ומתאחדת עמו, והגוף מתמזג עם גופותיהם של הקדושים שהיו לאחד בתוך "השדה". חבור מושלם של השמים ממעל והארץ מתחת.

מה רב אושרם של מי שהגיעו להתמזגות עם ה', בגוף ובנפש, בעודם חיים!

אדמה = 50 = נ = מאדה = מי = דמו

= כל = היה יהיה = יהודה חוגג

= חזה יהודה = לבעל שם טוב

= 1049 = 50 = לבעל שם זהה

= אלף בית גמל דלת הא וו זין חית טית +
יוד כף למד מם נון סמך עין פא צדי +

קוף ריש שין שין תו = 11,039 = 50

= טמא = קבוץ + קמץ = 2048 = 50

= גופי שמים = גופי עפרם

= גופה עפר אדם = מקדש אדם

= אל חוה = נעשה אדם חוה

= נעשה אדם ישב עולם

עפר = 350 = ספרי = שמי
= פרי עולם שמחה = 1349

= 350 = פרי עולם גשמי

קרקע = 470 = עת

= יהי אור ויהי אור

= יהי תקון ויהי תקון

= 2468 = 470 = בת כל חי

= מועד פרע = עפר עמי

= עפר אליהו הנביא

= ספרי עמי = עמודי ספר

= משה העומד

אבות = 409 = תבוא

= אחת = הקדש

= ארץ קברה = 1408 = 408

= ארץ רבקה

אבותי = 419 = טי"ת = תבואי

= אחדות = אחתי

= המגשימים קדשו

= 1418 = 419 = ארץ חדשה

= תחוה = הוגה כל ספרי

= חוגה כל עפר = חוה כל עפר

= עפר כל עולם חדש = ישב עפר כל עולם

= דוד כל מחשבה

אבותינו =  475 = עתה = העת

= כלו אחדות = אבותי התמים

= 1474 = 475 = אבותי המתים

= הקרקע = מוליד הרקיע

= כל ספרי עולם חדש כלו
= היה הוה יהיה אחת