ב"ה

פרוזבול: בצע, התרפסות וצביעות

בגישתנו לאמת הקשה אודות תקנת הפרוזבול עלינו להצטייד בקשר חזק אל ה', אהבת התורה ומחויבות לאמת לגבי עם ישראל והאנושות. עלינו להיות אמיצים מאד, כי מאז החלת הפרוזבול כל הנכלל במושג 'תורה' השתנה ועלינו להיות עזי נפש ולהבין כי רימו אותנו – נעשה שימוש נלוז בביטחון ששמנו במורים שלנו.

מאז הותקנה תקנת הפרוזבול שובשה גישתנו אל התורה כדי שנחשוב כי פרוזבול, מלבד היותה מוסכמת, היא פעולתו של חכם, אוהב-אדם בל-יעורער, שהקדיש את כל עצמו לתורה ולרווחת בני עמו. כדי שנקבל את ההונאה ההלכתית "פרוזבול", לימדו אותנו לפרש את התורה בחשיבה מוגבלת. השפעתה השלילית שוררת על כל מציאות חברתית-כלכלית שלנו מאז ואילך; רע יותר – חשיבה מוגבלת זאת הורסת את יכולתנו לפרש את התורה בדעה צלולה, ביושר ובלב שלם.

התעללו ברגשותינו ותעתעו בנו באכזריות כדי שנקבל את הפרוזבול. השתמשו נגדנו בכבוד שרחשנו כלפי אהבת החסד ובביטחוננו בשפלות רוחם של החכמים כדי שנסכים להתרוששות כלל-יהודית מתמדת וממוסדת – ונאמין כי רכינתנו תחת העול כמצוות העשירים היא התגלמות החסד והענווה, בעוד כבוד התורה נרמס.

הקשר שלנו עם ה', יכולתנו לראות את התורה בבהירות ובפשטות הלב, נגנבו מאתנו כשאולפנו לפרש את התורה בכפל-משמעות, המתחזה להתקדשות לתורה וללימודה. נשכיל מההתעוררות החדשה בציבור המאפשרת לנו לראות כי בעלי ההון ומנהיגים פוליטיים משקרים לנו וגונבים את דעתנו בתחכום. אם נהיה אמיצים וכנים לגמרי, נראה אותן המניפולציות בטקסטים בענין הפרוזבול. בעשותנו זאת אולי נצליח, בע"ה, לבטל את הנזק שנגרם למחשבותינו ולרגשותינו ונוכל לשוב אל ה' באמת ובצדק.

הנביא ירמיהו אמר בשם ה' (פרק ל"ד):

יד  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם.

טו  וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.
יז  לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה), לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.
כ  וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם; וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.

וכך היה – וכך נותר המצב.

האם אין זה נהיר לחלוטין כאשר ה' אומר (דברים, ט"ו):

ט  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

י  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

כלומר, על המלווה לתת את ההלוואה וגם לשמוט את החוב – אף כי ברור שסכויי ההחזר קלושים. היש בלב מישהו ספק כי ה' יפצה את המלווה שבעתיים? האוחז בספק איננו בן תורה אמיתי המאמין בתורה ללא סייג. אין להרשות לאדם כזה להיקרא "רב" וללמד תורה. במקום אילוץ העשירים לעשות את אשר נצטוו מפי ה', או אילוצם להקים מערכת כלכלית צודקת יותר – בה הלוואות לא תהיינה נחוצות כי לא יתקיים עוני – הלל ניצל את סמכותו ודחף את העניים, חסרי הישע, לקריסה כלכלית. שיטת עבדות-ההלוואה-הנצחית מצאה חן בעיני רבנים שבאו אחרי הלל והם הוסיפו לטמטם את מוחותינו. הלל, לדבריהם, תיקן פרוזבול כדי למנוע מן העשירים להתנגד למצווה מן התורה. נו, באמת! איזה יהודי יהיה טיפש עד כדי קבלת טיעון מופרך זה?!

פעמיים נשלחנו לגלות, טרף קל לאויבינו, כי לא קיימנו את מצוות השמיטה – ובכלל זה השמטת החובות ושחרור העבדים. הנחנו לעשירים בינינו לעשוק את העניים. בגלל שעבוד העניים בחסות הרבנים, "וכמו כן" משום שהעניים קבלו עליהם את הזיוף ההלכתי "פרוזבול" (= תקנת העשירים) והפיצו אותו ברבים, נפתחה 'עונת הצייד' שהוכרז על כולנו:

לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה), לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.  (ירמיהו, לד: יז)

סמוך לזמן תקנת פרוזבול החלה הגלות השנייה, האיומה ביותר – שלא נסתיימה, במובנים רבים, עד היום. יהודים עשירים לא שחררו את עבדיהם והעניים בקרבנו לא דרשו לעצמם דרור, בשם ה'; וכך ניתן חופש לגויים (שבקרבם נאלצנו להתגורר) לעולל לנו כל רעה העולה בדעתם. כולנו יודעים: אין כמעט גבול עליון לאכזריות סוטה זאת; כי כל טיבם ומעשיהם של הגויים, כל אשר יחשבו ויאמרו, נקבעים לפי איכות תלמוד התורה שלנו. אולם אנו למדנו ולימדנו גירסה מסולפת של התורה – וכך הגויים שנוצרו בהבל פינו על פי התורה הכוזבת שנשפנו מנחירי אפנו, בנשימה הקדושה השוכנת בנו, באמת נעשו מחרידים.

האם הרבנים למדו לקח? האם הם חסים עלינו? לא! לפי ההיגיון המעוות והאכזרי שלהם: 'ממילא אנחנו בתפוצות, והשמיטה היא מצווה דרבנן; ואם אין ביכולתנו להשבית את השדות, אז גם לא נשמט חובות ולא נשחרר עבדים.' ואף כי ידעו היטב שבכך הם מותחים ומאריכים את זמן הגלות, הם החליטו: 'אין מחובתנו לשמור שביעית כל עוד אין מרבית היהודים שוכנים בארץ ישראל,' ביודעם כי הם עצמם מונעים את העם מהגשמת שאיפה זאת. לו העיזו רבני ישראל לבטל את תקנת פרוזבול, הייתה התפוצה מתחסלת באותו היום!

הם השתמשו נגדנו, בכחש ובלי נקיפת מצפון, באהבה הטבעית והתמימה אותה רוחש כל יהודי, כמצוות ה', לחכמים – כדי שנקבל עלינו עבדות-חוב שאותה, כידוע, אין לבטל והיא עוברת בירושה כי הרבנים, כידוע, מתכופפים לפי חוק המדינה. נצטווינו לאהוב ולכבד את חכמינו כי הם שומרים את התורה ומגינים עליה – אך לא כאשר הם פועלים בניגוד לדרכה. אין להבין מלשון המצוה של כיבוד חכמים כי החכם חסין מטעויות, או כי התחזות היא בלתי אפשרית. עלינו לבחון את דבריהם ומעשיהם של חכמינו ולוודא כי אין הם מנצלים לרעה את סמכותם. חכם הפועל נגד התורה הוא נתעב ועלינו להוקיעו.

בעודם מוכרים אותנו לשטן, אותם רבנים הבטיחו לעצמם את נאמנותנו לעבדות הנצחית שהם כפו עלינו בצאתם בכל מיני הכרזות אודות גדולתם, ולמעשה צדקתם המוחלטת, של הרבנים ואודות חרון-אף ה' שיומטר עלינו אם נתנגד לציווייהם של אותם "חכמים". חסינות אדם מטעויות איננה השקפה יהודית. למדנו שאפילו משה רבנו טעה; הוא היה אנושי, לכן לקה בשיבושי שיקול הדעת ואף בהתפרצויות חימה. תפיסת החלטתו של רב כלשהו (ותהיה אישיותו אדירה ככל שתהיה) כבלתי ניתנת לערעור, כפי שהורו לנו, היא כפירה בסמכות המוחלטת הבלבדית. כזב זה מוכר לנו מן הנצרות.

אין עיוות חמור מהדגשת הרבנים את מנוחת האדמה בשביעית בעוד הם מתעלמים מן הצורך למנוחת נפשם של האנשים החיים על פני האדמה. האם יתואר כי ה' חמל על רגבי העפר ולא על בני עמו?

רבנים אלה מקבעים את נפשותינו בעבדות משחר ילדותנו. בבית הספר ובת"ת הם מעלים על נס את התקדשותו של הלל לתורה, את ענוותנותו, את העוני המחפיר בו היה בצעירותו, את הפסקת גביית דמי כניסה לבית המדרש (למה בכלל החלו בכך?) בהשפעת מסירות נפשו (כאשר כמעט קפא על הגג, כידוע), ומעל לכל את אמירתו המפורסמת: "דעלייך סני לחבריך לא תעביד," (השנוא עליך אל תעשה לחברך).

וכך, כעבור כמה שנים, כשמלמדים אותנו על 'פרוזבול', אזי בשבילנו "מובן מאליו" שהלל הזקן תיקן את הפרוזבול – במסגרת שאר מעשיו הטובים ותרומיותו הנעלה, כהתקדשות-חסד. לא, אין זה כך!  אם שנוא עליך להיות בעל חוב לחברך, אל תחזיק אף אחד כבעל חוב כלפיך!

אם נביא כמשה רבנו עצמו לא היה פטור מרגעי חולשה וסערות רגש, איך נעז להניח כי הלל היה במדרגה מעליו? במציאות הפוליטית היו חייליו של הורדוס נושפים בעורפו של הלל, וכל חכמי ישראל ידעו את נחת זרועו של הורדוס ששתל את סוכניו בסנהדרין. נתבונן בעובדות: הלל נשבר תחת לחץ.

כידוע לכל, אחרי זמנו של הלל הזקן (סוף המאה הראשונה לפנה"ס וראשית המאה הראשונה לספירה), הנשיא כמעט תמיד היה צאצא של הלל. האם אין זה מוזר? נשאל את עצמנו: מדוע לא התקיים מעולם "בית ירמיהו", "בית אליהו" או אפילו "בית אלישע"? – כי נאמנות לשליט תמיד משתלמת ותגמולים מפוקפקים אלה לא יוצעו (קל וחומר לא יתקבלו) ע"י משרתי ה' הנאמנים.

מסקנתם הבלתי נמנעת של כל צלולי הדעת ויישרי הלב, נאמני התורה ויראי ה' האוהבים את בני ישראל, צריכה להיות: אף כי תקנת פרוזבול הותקנה בידי הלל, שענוותו ואהבת החסד שלו היו אגדיים,  תקנת הפרוזבול היא פגיעה קשה בעם ישראל ובתורת ישראל, שהביאה ייסורים לא-יתוארו על עם ישראל לדורותיו והייתה הבסיס לאי-צדק כלכלי ולהשחתה ברחבי העולם. הפניות אגדיות או מסולפות אל 'סמכות', להטוטי-חקיקה מטעם רבנים שבאו בעקבות הלל (להצדקת הפרוזבול ולהארכת תחולתו, כלומר: הטחת דברים כלפי ה' ותורתו), כמו גם קבלתם הכנועה של אבותינו ואמהותינו את ההלכה הכוזבת במשך דורות כה רבים (של סבל, חיים מאוסים, סכנות והשפלות) – כל אלה לא יוכלו להצדיק את קיומה רב המכאובים והיגון של עבדות החוב המתמשכת שבאה עלינו ועל שאר העולם בתקנת הפרוזבול.

עלינו  לבטל   את  הפרוזבול   מיד !

דורין אלן בל-דותן, צפת

DoreenDotan@gmail.com