כעשרים אלף ילדים הוצאו מבתיהם המדינה לא יודעת מה קורה איתם

8 במאי 2017, י"ב באייר תשע"ז, בשעה 17:45

​בנוסף עלה במהלך דיון בסוגיית הפיקוח על הילדים בו צפו כשלים רבים כי בכל שנה מאומצים כ-100 ילדים ללא כל יכולת מעקב. מכרז לתפקיד נציב תלונות שאמור לתת מענה לאלפי המאומצים מתעכב ואין לצדו תקנים לכוח אדם נוסף.

נציגת משרד הרווחה הודתה: "לא כל מה שכתוב מיושם. יש צורך בטיפול אחר בילדים". יו"ר הוועדה, ח"כ יפעת שאשא ביטון בחרה בצעד חריג שלא לסכם את הדיון ולקדם פתרון כולל: "אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שאנחנו הוצאנו מהבית כדי להציל"

מ' שאומצה בילדותה: "אמי המאמצת קראה לי 'הצרה', נתנו לה אפשרות אחת - להעביר אותי למוסד לפגועי נפש". א' שהוצא מביתו בגיל 4: "באומנה אני ואחיותיי הוכנו ונאנסנו, כשאומצתי חוויתי אלימות והשפלות, מעולם לא קיבלתי עזרה"

הוועדה לזכויות הילד קיימה היום (ב') דיון בנושא 'מעקב רשויות המדינה אחר שלומם של ילדים שהוצאו מביתם או נמסרו לאימוץ', בהשתתפות מאומצים, מאמצים והורים שילדיהם הוצאו מהבית.

יו"ר הוועדה, ח"כ יפעת שאשא ביטון פתחה את הדיון: "אני מודעת לכך שהוצאה חוץ ביתית היא מושג רחב ויש מגוון של אפשרויות, הרעיון הוא שנבחן את המעקב וטיפול הרשויות בכל אחד מהערוצים. ההחלטה להוציא ילד מהבית לא פשוטה והיא נעשית במקרי קצה בהם מרגישות הרשויות שחובתן להציל את חיי הילדים. מנגד, במצב הקיים אנחנו מעבירים את הילד למסגרת שאנחנו לא ממש יודעים אם טוב לו, רע לו, אם הוא עובר התעללויות, אם הוא מקבל מה שרצינו שיקבל ומה שקיווינו לו כשהוצאנו אותו מהבית. בחלק מהמסגרות יש פיקוח כזה ואחר שלא מספיק, באימוץ זה פרוץ לגמרי. אחד הסיבות לדיון היא כתבה בישראל היום ששפכה אור על מקרה של שני ילדים שנשלחו לאימוץ, שאת אחד מהם ליוויתי תקופה ארוכה קודם לכן. חשתי שזהו נושא כל כך חשוב שיש לפתוח עמו את המושב".

בחלקו הראשון נגע הדיון בהוצאת ילדים מהבית למסגרות שאינן אימוץ.

דליה לב שדה, מנהלת שירות ילד ונוער, משרד הרווחה: "באומנה ופנימיות אנחנו די מגובים מבחינות תקנות העובדים הסוציאליים שמנחה איך בדיוק צריך לעשות את המעקב אחר שלום הילדים. באומנה יש את מנחת האומנה שאמורה גם להיות בקשר עם הילדים. בעתיד צפוי להיכנס גם נציב תלונות ילדים, מקווים שגם הוא יוכל לחדד את הקשר עם הילדים ולאפשר להם להתלונן ולבדוק מה קורה. המעקב במערך האומנה והפנימיות די אינטנסיבי. יש גם חובה לקיים ועדות תכנון טיפול - מעקב דו שנתי של ילדים שהוצאו מהבית, יחד עם זאת ייתכן שבשל העומס המדיניות לא מתבצעת במאה אחוז. לא הייתי אומרת שכל מה שכתוב מיושם במאה אחוז, לא קורה שפוגשים את הילד פעמיים בשנה למרות שזה כתוב בתקנון העבודה הסוציאלית".

בנוסף הודו נציגי הרווחה כי מכרז לתפקיד נציב תלונות הילדים שאמור לתת מענה לאלפי ילדים שהוצאו מבתיהם ושעל מינויו הוחלט מכוח החוק, עדיין נמצא בהליכי מכרז וכי אין כרגע תקנים לכוח אדם, למעט תקן הנציב.

עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד: "משרד הרווחה מעיד על עצמו כי עם כל המאמצים המצב לא משביע רצון. היה ברור שצריך מנגנון עצמאי חיצוני שיגיע לילדים והם אליו. זה רעיון נפלא אך היישום לוקה בחסר. אנחנו באיחור, החוק נכנס לתוקף בדצמבר, אנחנו במאי, אין אדם שנבחר, אין תקנות. אם לא יינתנו הכלים, נשאר רק עם רעיון יפה".

ח"כ שאשא ביטון: "יש חוק, יש תע"ס וזה לא קורה, אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שאנחנו, המדינה, הוצאנו מהבית כדי להציל אותם".

לב שדה: "זו גישה קצת קיצונית להציג את הדברים, יש ילדים שמרוצים ושההליך הציל להם את החיים. אנחנו צריכים לפתח את הכלים הרגישים לילדים שלא טוב להם ואנחנו לשמחתי בתהליך כזה".

ח"כ שאשא ביטון: "חלק מהילדים מפחדים לספר את הסיפור, אלה שכבר מספרים מושתקים. נותנים להם הרגשה שזה לא באמת מה שהם מרגישים, שבגלל שהם נלקחו מהבית זה מה שהם תמיד ירגישו. התחושה שלי שאולי אנחנו לא עד הסוף שם להבין מה שהילד חש".

לב שדה: "אני מזדהה עם הנאמר, קיימנו שולחן עגול לפני שבועיים והיו גם בוגרים שבצעירותם יצאו להשמה, והיה קשה לשמוע. ילד שמתלונן בתוך אומנה ולא תמיד מתאפשר לצאת, ילד שרוצה לצאת מהבית ומביאים אותו עם ההורים שמתנגדים לוועדה, יש כאן לקונה שיש לטפל בה אחרת. זה גם צריך להיות תפקיד נציבות תלונות הילדים שמוקמת, אני מאמינה שתהייה לזה השפעה. זה דורש סוג אחר של הקשבה לילד ולעשות עם זה משהו אחר. היום אנחנו מודעים לרגישות לקול הזה, גם מערכות האומנה שהיו שומעים פעם פחות את הילדים ויותר את ההורים היום קשובות גם לילדים".

נציגי משרד הרווחה ציינו כי בכל רגע נתון יש כ-9,000 ילדים במסגרות חוץ ביתיות לא כולל מסגרות חסות הנוער, וכעשרת אלפים בפנימיות של מנהל החינוך ההתיישבותי, מה שמכפיל את המספר.

ח"כ שאשא ביטון: "המצב דורש חשיבה מחודשת של איך אנחנו נותנים מעטפת יותר נכונה בשטח, אפילו על ידי כוחות קיימים. איך אנחנו משמרים את המעקב אחרי אותם ילדים".

עו"ד לידיה רבינוביץ', ממונה ייצוג קטנים בסיוע המשפטי, משרד המשפטים: "הילדים מדברים כשהם מבינים שיש מישהו שרוצה לשמוע. ילדים שאני מייצגת בפעם השלישית שואלים אותי 'אבל את שלי נכון?, את רק שלי'. בעולם שלהם יש המון גורמים, כולם עם כוונות טובות אבל אף אחד לא שלהם, אף אחד לא רואה רק אותם. לא משנה איך נתגבר את התקינה, הילד צריך איש אמון, ב-2003 המליצה ועדת לוי שלכל ילד בהשמה חוץ ביתית יהיה עובד סוציאלי שלו, שמלווה אותו. זה לא קורה מטעמי תקציבים".

בחלקו השני עסק הדיון באימוץ ילדים.

אורנה הירשפלד, עו"סית ראשית לחוק האימוץ, משרד הרווחה: "באימוץ ההורים מקבלים את כל הזכויות והחובות כלפי הילד הזה, כך שהם נכנסים בגדר החוק במידה ויש איזו בעיה. זו מסגרת שונה מהאחרות, יש את העניין של אבחון ההורים בצורה נכונה, שאלת הניבוי שהיא מורכבת, יש את השאלה של צו האימוץ, ניתן לעשות זאת לאחר חצי שנה אך אנחנו משתדלים לעשות זאת מאחור יותר כדי לבחון לאורך זמן, בכל אנו עושים את המקסימום".

הירשפלד סיפרה על ימי עיון, קהילת אימוץ שהוקמה, והאפשרות של המשפחות המאמצות לפנות ולהעזר באינפורמציה וטיפולים מצד שירותי הרווחה, כדי לאפשר קשר עם המשפחות בהעדר אפשרות חוקית. היא ציינה כי "בשנה מאומצים במדינת ישראל כמאה ילדים מגיל חודשיים ולהרבה מאוד מאומצים סיפור האימוץ זה סיפור טוב".

ח"כ שאשא ביטון: "אני חולקת על התפיסה והחשיבה הזו והחקיקה של האימוץ עצמו. אנחנו מוציאים ילד מהבית למשפחה שמאמצת אותו ומתייחסים אליה כמשפחה ביולוגית, היא לא משפחה ביולוגית. להתייחס כך באימוץ זה להרחיק את עצמנו. יש הורים מאמצים שאין להם את הכלים לתת את החום והאהבה, השאלה איך אנחנו מייצרים עבור הילדים מערכת אחרת, שכן יש בה מעקב ופיקוח".

עו"ד שירן בן דוד עוזרי, יו"ר התנועה לזכויות מאומצים: "אני מקבלת אין ספור פניות, התפיסה שילד שזכה לאימוץ זכה במפעל הפיס זו תפיסה שעברה מהעולם, גם כך שאם ההורים עברו מבחנים וסינון אז הם הורים טובים. אני מכירה מאומצים שגרים בתחנה המרכזית ובכיכר החתולות כי אין להם למי לפנות, אין להם תומך אומנה. אני פונה למשרד הרווחה עבורם, אנחנו בוכים יחד אך הדרך מאוד רחוקה עד שאפשר יהיה לעשות משהו. יש שם ילדות שנאנסות, ילדים מוכים, והם עוד יודעים שיש להם הורים ביולוגים שמסרו אותם לשם אך אין להם למי לפנות".

מ' שאומצה בילדותה: "רק בגיל 39 אמי המאמצת קיימה עמי חוויה הורית ראשונה. הפער בין הצפייה של ההורה המאמץ לבין מה שהוא מקבל הוא עצום. הוציאו אותי בצדק מהבית בגיל 6, הייתי פגועת נפש כמי שחוותה נטישה לפני רגע והאם החדשה הייתה בציפייה שאקרא לה אימא, ולא היה מי שידריך אותה. אני בת 42 ועד היום לא נתנו לי לפתוח את תיק האומנה כי אחותי שאומצה איתי לא רצתה. כשאמי המאמצת פנתה סוף סוף לשירותי הרווחה, היא אמרה 'זאת הילדה - זו הצרה', נתנו לה פתרון אחד למצב - לשים אותי במוסד של פגועי נפש. יש לי היום ילדה עם לקות למידה שמקבלת פעם בשנה התייעצות, איך ילד מאומץ לא מקבל אפילו פעם בשנה את האפשרות לומר את אשר על ליבו".

א', בן 44 שהוצא מביתו בגיל 4: "עברתי אומנה בת 4 שנים עם אחיות שלי, כולנו הוכנו ונאנסנו. עברתי לאימוץ והן לאומנה בקיבוצים. במשפחה המאומצת שמעולם לא נבחנה כי הייתה מיוחסת עברתי חווית אימוץ קשה, שכללה אלימות והשפלות. שאלו אותי בגיל 10 מה אני רוצה ליום ההולדת ואמרתי שיתגרשו ויחזירו אותי הביתה. במקום זה קיבלתי אחות מאומצת, החזקנו ילדה בת 5 ימים עטופה בחיתול, נעמדתי מול הצוות הסוציאלי ואמרתי לאבי המאמץ 'אם תרים עליה יד אני יהרוג אותך' והאימוץ נמשך. בגיל 14 עברתי לרחוב, גם האחות המאומצת כבר שנים לא בקשר עם האב המאמץ. גנבתי את התיק שלי וככה איתרתי את המשפחה המאמצת שלי, כי עזרה מהמערכת לא קיבלתי בחיים".

צעירה שאומצה בילדותה: "העובדת הסוציאלית שטיפלה באימוץ שלי ושל אחי אמרה לי פעם - אנחנו עשינו את הטעות ואת תשלמי. נזרקתי מהבית של המאמצים בגיל 18, האח שלי היה צריך לעבור ניתוח בעין בגיל 16 כדי לא להתעוור, והייתי צריכה להעביר את האפוטרופוסיות אלי כדי לחתום על הניתוח. הוא נזרק מהבית בגיל 15 וחצי ולקחתי אותו אותי אלי לבסיס. במו עיניה ראתה העובדת הסוציאלית כיצד האם המאמצת הרביצה לי עם מקל, עד זוב דם הייתה מכה אותי. איפה הייתה הרווחה כשאמרתי שאני ברחוב עם אחי?! האשימו אותי שאנחנו לא בסדר. לא יקרה כלום אם תגידו טעינו, המשפחה לא מתאימה ושתהייה אופציה ליציאה".

אב לשישה בניהם 2 מאומצים: "חשבתי כאב ל-4 שאני יודע הכל על גידול ילדים, אבל לא היה לי מושג, זו לא אותה הורות. להביא ילד לבית עם אנשים זרים ולהגיד לו שלום אלה החיים החדשים שלכם זה עולם אחר. גם ילד שמאמצים בגיל 0 זה עולם אחר - הוא שואל למה אני לא דומה להורים, למה לא רצו אותי, הוא יגיד להורים אתם לא ההורים שלי בכלל".

פרופסור אסתר הרצוג, עמותת עליה: "שמשתי כמשפחה אומנת כמה שנים, זה היה כישלון טוטאלי, הילדה הגיע למקומות שלא רוצים שיגיע אליהם. יש פה שיטה שמבטיחה כישלון, היא לא יכולה להצליח. אני מלווה 26 שנים כישלון מתמשך, עוד חוקים, עוד נהלים, זה לא משתנה. עצם ההוצאה של הילד מהבית בזה טמון הכישלון".

ח"כ שאשא ביטון: "זה לא שחור ולבן. יש ילדים שהוציאו אותם מהבית בשל התעללות קשה, הם מבקשים תצילו אותנו. נכון שצריך ללכת למקום של יותר טיפול בתוך הקהילה וזה קורה אך יש מקומות שזו הצלת נפשות. צריך לתקן את הליקויים במסגרת הקיימת".

פרופ' הרצוג: "צריכים לתקן כבר עשרות שנים וזה לא קורה. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה באותן מוסדות, נאמר שיש פה לובי של מוסדות שמבטיח שכל הזמן שיהיו מספיק מכסות של ילדים. רק ב-20 אחוזים מוצאים ילדים בשל פגיעות מיניות ואלימות, כל היתר בשל הזנחה. פה הבעיה, יש מסלולים אחרים בתוך הבית".

יו"ר הוועדה סגרה את הדיון: "אני בוחרת היום לפנים משורת הדין שלא לסכם את הדיון, ולא להעביר מסקנות למשרדים השונים מהסיבה שלא ניתן לעשות זאת. אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש לגבי ילדים שהוצאו מהבית. יש כאן מערכת שלמה שאנחנו צריכים לתמוך בה. הסוגיה מורכבת ומצריכה חלוקה וטיפול מעמיק. נקיים פגישה מקצועית בה נשב וננתח את כל מה שעלה בדיון, כדי לראות איך אנחנו נותנים מעטפת אחרת ממה שהיא היום, נקיים דיונים נקודתיים כדי לקדם כל נגזרת ונגזרת".