ב"ה
פתרום בעיות הממסד
רבותי ואחי היקרים מכל, הבעיה אינה עולם העסקים או הממשלה, ולא מערכת המשפטים או רווחה. הבעיה בעולמנו היא העצב.
רוב היהודים אינם רעים. אבל, רובנו עצובים והעצב העמוק ההמוני שלנו גורם למצבים עצובים להתיצב מולנו.
שימו לב עתה ללשון במשפטים הבאים. (כל מה שאני אומרת כאן נכון גם ליהודיות, אפילו עוד יותר). כשיהודי עצוב הוא מעצב מצבים בהם העצב מעוצב ועצום. המצב נראה לנו כאילו הוא קים בפני עצמו כי הוא מעוצב ויציב כל כך. אולם, הוא עוצב ע"י העצב שלנו והוא יכול להתמוסס בהדרגה ע"י שמחתנו.
יהודי עשוי לשאול: איך אני יכול להיות שמח? רווחה לקחו את ילדי! או: אני כבול בזרועות של הוצאה לפועל! את מציעה לי לשמוח?! או: אני חולה וסובל מכאבים! איך אוכל להיות שמח?
כל השאלות נובעות מהאשליה ששמחה היא תגובה למצבים. שמחה, יותר מאהבה, *חייבת* להיות בלתי תלויה בשום דבר. רק כאשר יהודי יכול לצוות על לבו להיות שמח, למרות הכל, הוא מתקשר עם כח השמחה מכל דור ודור. טמונים בנו כל הזכרונות של לימודי כל היהודים מכל דור, וכל החכמה של הדורות הבאים כבר קיימת בנו. אנו יכולים להתקשר עם כל חכמה ושמחה אלה והכח בהן לאין ערוך יותר חזק מכל המערכות הקיימות בדור זה בלבד.
עלינו להטיל שמחה בלב לא מפני שהיא נעימה. אף אחד לא רוצה ליהנות כשהאהוב והיקר מכל סובל. אנו מטילים שמחה בלב כי השמחה מרחיבה את מודעותנו וממקום של שמחה אנו יכולים לראות אפשרויות שאנו לא רואים במוחין הקטנות של עצב וצער. זאת לא רחמנות להזדהות עם הסבל של הזולת ע"י הטלת סבל על עצמנו. זאת העצה של היצר הרע. אנו לא מצילים אדם מהבור ע"י קפיצה אל תוך הבור. אנו חייבים להיות מעל הבור כדי להציל אותו.
הנסיון להלחם במוסדות הרשע בכעסים, בעצב ובשינאה לגביהם נכשל, כושל וייכשל כי ה"אנרגיה השלילית" שלנו דווקא מיצבת את המצב בעצב.
רק כשאנו יכולים לעורר שמחה בלב, אנו מתחילים להמיס את המצבים העצובים שלנו ואנו רואים יותר אפשרויות לפעול הכוללות יותר פוטנציאל להיטיב את המצב.
פתרום בעיות הממסד
רבותי ואחי היקרים מכל, הבעיה אינה עולם העסקים או הממשלה, ולא מערכת המשפטים או רווחה. הבעיה בעולמנו היא העצב.
רוב היהודים אינם רעים. אבל, רובנו עצובים והעצב העמוק ההמוני שלנו גורם למצבים עצובים להתיצב מולנו.
שימו לב עתה ללשון במשפטים הבאים. (כל מה שאני אומרת כאן נכון גם ליהודיות, אפילו עוד יותר). כשיהודי עצוב הוא מעצב מצבים בהם העצב מעוצב ועצום. המצב נראה לנו כאילו הוא קים בפני עצמו כי הוא מעוצב ויציב כל כך. אולם, הוא עוצב ע"י העצב שלנו והוא יכול להתמוסס בהדרגה ע"י שמחתנו.
יהודי עשוי לשאול: איך אני יכול להיות שמח? רווחה לקחו את ילדי! או: אני כבול בזרועות של הוצאה לפועל! את מציעה לי לשמוח?! או: אני חולה וסובל מכאבים! איך אוכל להיות שמח?
כל השאלות נובעות מהאשליה ששמחה היא תגובה למצבים. שמחה, יותר מאהבה, *חייבת* להיות בלתי תלויה בשום דבר. רק כאשר יהודי יכול לצוות על לבו להיות שמח, למרות הכל, הוא מתקשר עם כח השמחה מכל דור ודור. טמונים בנו כל הזכרונות של לימודי כל היהודים מכל דור, וכל החכמה של הדורות הבאים כבר קיימת בנו. אנו יכולים להתקשר עם כל חכמה ושמחה אלה והכח בהן לאין ערוך יותר חזק מכל המערכות הקיימות בדור זה בלבד.
עלינו להטיל שמחה בלב לא מפני שהיא נעימה. אף אחד לא רוצה ליהנות כשהאהוב והיקר מכל סובל. אנו מטילים שמחה בלב כי השמחה מרחיבה את מודעותנו וממקום של שמחה אנו יכולים לראות אפשרויות שאנו לא רואים במוחין הקטנות של עצב וצער. זאת לא רחמנות להזדהות עם הסבל של הזולת ע"י הטלת סבל על עצמנו. זאת העצה של היצר הרע. אנו לא מצילים אדם מהבור ע"י קפיצה אל תוך הבור. אנו חייבים להיות מעל הבור כדי להציל אותו.
הנסיון להלחם במוסדות הרשע בכעסים, בעצב ובשינאה לגביהם נכשל, כושל וייכשל כי ה"אנרגיה השלילית" שלנו דווקא מיצבת את המצב בעצב.
רק כשאנו יכולים לעורר שמחה בלב, אנו מתחילים להמיס את המצבים העצובים שלנו ואנו רואים יותר אפשרויות לפעול הכוללות יותר פוטנציאל להיטיב את המצב.
