הואילו לתאר לעצמכם 

שמחה מוצקה כיהלום ויציבה כפלדה

כמו יהודים שוחרי-טוב רבים המעמיקים בצפונות המסורת שלנו, לימדו אותי את דרכי הישועה–הגאולה–המזור–והנחמה. רגשית, זה נתפס כמוטעה: מוטעה מיסודו, מוטעה כבלתי סביר. יש להניח קיום של צרה לצורך 'ישועה'; קיום של נפילה לצורך 'גאולה'; קיום של חולי לצורך 'מזור'; קיום של אי-נחת לצורך 'נחמה'.

לא, לא ולא.

ידוע לי כי שמחה היא הדרך; אך על השמחה להיות כוללת, לא רק סוף העניין. בעיית השמחה, בגילוייה כמו בסיפורי זולתנו, כיום ובזכרוננו ההיסטורי המשותף, היא: השמחה היא רוחנית. היא בת חלוף. היא שברירית. נחוצה פעולה עילאית-קיצונית של רצון כדי להשכין שמחה בלב ואז – למרות מאמצינו הכבירים – היא מתפוגגת חיש, בקלות רבה מדי.

אנו מעלים על נס את שמחתם הטבעית והמיידית של תינוקות וילדים, מתעלמים מן המהירות בה הופכים גילויי השמחה להתקפים ממושכים של אומללות ובכי, ליללות עוקרות-לב וקורעות-אוזן של שלום שהופר.

בפגישת שני דברים רופפים כמו שמחה ובלון מובטחת התוצאה המאכזבת. גיל-בן-רגע מוחלף במבול של דמעות.

המנהלים את מערכות חיינו יוצאים מהנחת הסבל כי הסבל הוא עמיד. על קיום הסבל תוכל לסמוך. אפשר לבסס עסק על סבל. לעומת זאת, אי אפשר 'להריץ' בבורסה את מניות השמחה, כי היא כל כך בלתי יציבה. לא נוכל להגדירה כמצרך נפוץ. לא נוכל להגדירה כמשאב-טבע.

ובכך, בדיוק, שורש הבעיה.

אנו זקוקים לשמחה מוצקה כיהלום, יציבה כפלדה, אמינה כזהב. רק אז נוכל לבנות בה ולהתבסס עליה. משהו אמין מבחינת עולם העסקים, עליו נוכל לקיים את תרבותנו. על השמחה להיות משמעותית וסחירה, בת-סמך ומרשימה.

עלינו ליצור שמחה ממשית ואמיתית במלוא הרצינות. עלינו להתקדם אל מעבר לשותפויות המזון האורגאני – אף כי זה תנאי הכרחי להמשך, מקור השראה ודוגמה לכלל האנושות הבנוי על שמחה. עלינו להיות מסוגלים לבנות לוטפי-שחק נרחבים, מרשימים בייחודם, של שמחה. עד כדי כך ממשית חייבת השמחה להיות. עלינו לנסוע בכבישי-שמחה, להתנהל במדיניות של שמחה. מערכת הצדק תנוהל בהומור חכם ותתבסס על ספר חוקים של הומור חכם. עלינו לשווק שמחה, להפקיד אותה בבנק ולגבות עליה ריבית מצטברת.

ההבטחה המשיחית לא תוכל להיות גאולה מהשפלתנו, תשועה משברוננו או נחמה מצרותינו ואבלנו; גם לא שבירת כבלינו. כל אלה באו כי חיינו בעולם בו השמחה היתה כל כך נדירה ושברירית. אנו זקוקים לשמחה מוצקה ומעשית כתשתית לעולמנו. על גורם השמחה להיות סחורה יומיומית כמו הברזל ממנו חושלו הכבלים. שמחה חומרית תבוא במקום סבל חומרי. המורשת שננחיל לילדינו צריכה להיות שמחתנו, ועליה בכוחם להמשיך הלאה. לא נוכל לחיות בעולם בו שמחה היא רוחנית ושברירית, בעוד הסבל הוא ממשי וקבוע, ואין בכך צורך. נחוצה לנו שמחה ממשית.

כשנגלה לי חזון זה ידעתי כי כל נפש טובה תסכים אתי. ידעתי כי אם תכונס עצרת היקום הכללית בקריאה לברוא שמחה ממשית, יציבה, משמעותית, בת-סמך, יסודית וסחירה – היו אומרים "אמן!" כאיש אחד.