בס"ד

פתרון בעיית העגינות

כדי לפתור את בעיית העגינות עלינו להבין תחילה מדוע קיימת בעיה הלכתית. האם רצון ה' הוא כי נשים, שבעליהן הסוררים נטשו אותן או שבעליהן נעלמו, תדעכנה בבדידות וביאוש, בלי ילדים (נוספים) ולעתים תכופות גם בעוני? לשם מה נחרץ גזר דין אכזרי זה – ביחוד על אדם שלא עשה, כמסתבר, כל חטא?

הנושא העיקרי בתורה הוא השחרור המתקדם והמתמשך של האנושות מן העבדות והסבל אל החרות והשמחה. רצון ה' הוא כי בסופו של דבר, אחרי שהפנמנו כל כך את הקדושה, נהיה משוחררים לחלוטין – כי התורה תהיה הוויתנו והוויתנו תהיה התורה. לא נזדקק עוד לאמצעי ענישה כלשהם כי נגשים את התורה, ולמעשה נממש אותה בעצמותנו – ובמצב זה נשרה בשמחה בל תתואר. בינתיים עודנו במצב בלתי בשל, מפתחים את המוסר / הרוחניות שלנו; זה טבעם של בני אדם בכלל, ושל נשים במיוחד, להשתעבד בכל מיני צורות.
נשים אינן אמורות להיות כפופות לגברים, אף כי פשוטו של מקרא נראה כאילו זה כך. בניגוד למשתמע כביכול מהכתוב בתורה, תכלית הכנעת האשה לגבר היא הקפצת הנשים אל החופש. מצב הכיבוש מכוון להיות מטריד. אם חוסר הנוחות לבדו אינו מניע את הנשים להגשמתן העצמית, תגדל התעוקה עד למצב שאין לשאתו עוד.
אנו, בני אנוש, עוברים לשלב הבא בהתפתחותנו המוסרית / רוחנית רק כאשר מצבנו הנוכחי הוא בלתי נסבל לחלוטין. עד שנגיע לאותה נקודה נמצא תירוצים והסברים להיותנו במצב קיומי מופחת, מוגבל ומצומצם. אנו מתנחמים ב"לא נורא; המצב איננו רע כל כך". אנו מודרכים בפחד מהשינוי, לא באהבת החרות. אנו לכודים בהתמדה. נחוץ כוח עז מאד כדי לשנות את מסלולנו.

במצב עגינות נעשית כפיפות הנקבה בלתי נסבלת לחלוטין. עגינות איננה אמורה להיות נסבלת. עגינות איננה אמורה להתמשך. לאמיתו של דבר, עגינות איננה אמורה להתקיים כלל. היא אמורה לשמש כאמצעי זמני המקפיץ את בת ישראל לחרות רבה יותר. אם נדבר גלויות, היא אמורה להקפיץ את העגונה (שחטאה היחיד הוא אי-כנות כלפי נשמתה) אל החרות. לרוע המזל, מצב העגינות כרוך באכזריות רבה כי נשים הן אכזריות מאד, מאד – כלפי עצמן ו/או חברותיהן – אנו מקבלות את שעבודנו ומנציחות אותו; אנו מרחיקות לכת ומקריבות את בנותינו לאלילי הפחד, ההתמדה וההשלמה. כשבנות ישראל יחליטו להיות חופשיות, יסתיים מסע הסבל הנקרא 'עגינות'.

בזמננו בעיית העגונות היא פסיכולוגית גרידא. לעניות דעתי: על נשים יהודיות, הנשואות לגברים יהודיים המסרבים לתת להן גט, לצאת ולהביא לעולם ילדים כרצונן כשימצאו שותף הולם לכך. אם השותף ההולם איננו יהודי, אין עניין ממזרות כאן. אם השותף ההולם הוא יהודי, יהיו ילדיהם ממזרים – ומה בכך? ממזרים יוכלו להינשא לממזרות / גרות; ממזרות תוכלנה להינשא לממזרים / גרים. יש זוגות רבים כל כך בעולם החילוני שהתגרשו ללא גט, ואז האשה נישאה שוב ליהודי ולכן ילדיהם ממזרים, ויש גרים רבים כל כך בדורנו, עד כי עניין הממזרות הוא סוס מת. האם בטוח/ה הנך בשושלת אמהותיך עד שרה אמנו? גם אני לא. איש אינו בטוח בזה! בעתונות החרדית לפני כמה שנים היה מעשה ברב חסידי מירושלים שנסע לפולין למצוא את קבר אם-אמו. כשהגיע לשם נתברר כי על פי הרישומים היא נקברה בבית הקברות הקתולי. הוא היה בטוח שנפלה שם טעות; אך לא היתה טעות – הוא, אמו וכל אחיו ואחיותיו לא היו יהודים. סבא שלו לקח לו פולניה קתולית וחי אתה, והכל הניחו שהיא יהודיה. היא מעולם לא התגיירה, ואחרי מותה קברו אותה על פי דתה – בבית הקברות הקתולי. על הרב ההמום היה להתגייר, וכל הכתובות והגטים עליהם חתם כעד איבדו את תוקפם ונתבטלו. אם הוא חתם על גט והגרושה נישאה ליהודי, כי אז היא נשואה לשנים וילדיה ממזרים – בעוד הכל סבורים כי הם יהודים-חרדים-כשרים-למהדרין. הרי לנו: ברובנו, נוכל להיות כמעט בטוחים כי גם אצלנו יש איזה 'פספוס' לאורך השושלת (ולפי ההתנהגות, אצל רבים כל כך בקרבנו שאינם הולכים בדרך הרחמים, הצניעות והנדיבות, זה כנראה המצב) או אנחנו ממזרים.

אני מבינה כי הכתוב לעיל עשוי להישמע צורם לקורא הרגיש; סלחו לי. אני גם מאמינה כי סירובן של נשים להיכנע תחת האכזריות הכרוכה בעגינות היא דרכן היחידה להלחם בה. הדרך היחידה להלחם בעגינות היא המשך האהבה והחיים כרגיל.

דורין אלן בל-דותן

כתגובה על הנ"ל קבלתי מאדם העובד עם עגונות את זה –

תודה לך על הבעת התעניינות בנושא העגונה; נראה כי זהו באמת הפתרון לבעיה: תחושה משותפת של אהדה ואחריות לעגונות.
ואולם, עם כל הכבוד, עלי לחלוק על מסקנותיך מהסיבות הבאות:
א. מקרה יחידאי של רב ירושלמי איננו מוכיח כי איש לא יוכל להיקרא יהודי כיום. אינני סבור כי קיימת סיבה טובה כלשהי להניח כי אין אנו יהודים. ה' הבטיח לעם ישראל כי יתקיימו לעולם, ועלי לקוות כי יש ערך כלשהו להבטחתו. כמו כן, על פי הסבירות הסטטיסטית / החברתית / התרבותית, הסיכוי שלא נהיה יהודים הוא אפס. מבחינה הלכתית, קובעת ההנחה התקדימית כי "חזקה עלינו שהרוב יהודים" (האם שמעת גם את על 'הגן הכוהני' שנמצא אצל צאצאיו היהודים של אהרן?).
ב. ביחס לאפשרות בה כולנו ממזרים – גם זה אינו סביר. בעולם ההלכה המתייחסת לעניין זה מניחים אנו "זכאי כל עוד לא הורשע", והעדות המכריחה אותנו להניח כי כולנו ממזרים היא מועטת.
ג. על פי החוק היהודי אסור לגבר יהודי לשאת נוכריה או להפך; אבל אין עניין של ממזרות במקרים כאלה מסיבה אחרת.
ד. על פי החוק היהודי אסור לאשה נשואה להינשא שוב! אפילו אם לדעתך לא יהיה כל כך רע לילדים אם הם יהיו ממזרים, אין בכך כדי להצדיק את העבירה על מצווה מדאורייתא ביד אשה הנישאת לפני שקבלה גט כהלכה.
את חופשית לכתוב כרצונך בתשובה לדברי הנ"ל – חשוב לי לדעת מה דעתך.

ברוב ברכה,

גבירותי!
טיפולו של האדון המצוטט לעיל לא עזר לכן בעבר ולא יעזור לכן בעתיד. אתן, ורק אתן, חייבות לקחת את האחריות לגורלכן ולחייכן.
לא תוכלו לצאת ממלכודת העגונות כל עוד תפעלו לפי כללים אלו.
הברירה בידיכן – לצאת מהכלוב אל אור האהבה והחיים, או לעשות את המצופה מכן כנשים יהודיות ולהינמק במחשך היאוש והערירות, ולהשלות את עצמכן כי אתן מקיימות מצוות על ידי סבל.
אני מבטיחה לכן: אם הנשים שנותרו עגונות תהיינה ערוכות ומוכנות לנקוט בצעדים שהצעתי לעיל, ימצא הממסד הרבני דרכים לשחרור העגונות במקום להשאירן בחוסר ברירה מלבד אותם צעדים קיצוניים.*
הוכחה חיובית לנכונות הדברים קיימת כבר בתקדים ביטול נוהל מי סוטה.
בקשר הבא http://tinyurl.com/2op95 אנו קוראים:
"משרבו הרוצחנין, בטלה עגלה ערופה... משרבו המנאפים, פסקו המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם [עם הזונות יפרדו – הושע, ד: יד]" (סוטה, ט: ט).
על פי מדרש המצוי בשני התלמודים (ב' סוטה, מז: ב. י' סוטה, ט: ט; מד: א) מלמדת משנה זאת כי כשההתנהגות הבלתי מוסרית בענייני מין הופכת לנורמה, המים המרים לא יוכלו עוד לבדוק את הנשואות: בעליהן של רבות מהן נאשמים באותה עבירה עצמה ולכן הם פסולים מלהזדקק למבדק. המדרש מסיק את הצורך בגברים זכאים מהפסוק בתורה המסיים את פרשת הסוטה: "ונקה האיש מעון..." (במדבר, ה: לא), ופירושו – רק לגברים הנקיים מאשמת ניאוף מותר לבדוק את נשיהם. במילים אחרות, נוהל זה הופסק בגלל חוסר ההגינות הטבוע בו: הוא ענש נשים, אך לא גברים – שחטאו באותה עבירה ממש והם עצמם יזמו את הבדיקה עבור הנשים. אולם התוספתא (יד: ב) מפרשת משנה זאת בפנים אחרות. לדברי התוספתא: "משרבו המנאפין פסקו מי המרים, לפי שאין מי המרים באין אלא על הספק; עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי." כלומר, הניאוף היה כה נפוץ עד היותו ידוע לכל, לכן הם (חכמי הסנהדרין) לא יכלו עוד להורות על ביצועו של נוהל מי הסוטה – כי נוהל מי הסוטה היה בא "על הספק", ובמקרים רבים מדי הספק היה לודאי.

על פי גישות שונות אלה יש שני שלבים של ביאור: הגישה הותיקה המיוצגת במשנה ובתוספתא ובה מקבלים את הביטול כעובדה. המשנה מתארת תור ארוך של בעלים נזעמים המשתרך לפני שער ניקנור (שם היה טקס מי הסוטה) כדי לבדוק את נשיהם, בגלל ריבוי המקרים; על הטקס הממושך היה להתבטל, כמו נוהל עגלה ערופה. השמוש בפסוק מתוך ספר הושע תומך בדעה לפיה הניאוף נפוץ מאד, ומיחד את הנואפות באומרו כי למרות חטאן, ה' לא יעניש נשים אלה – כתוב מאלף ביותר. יושם אל לב כי הפסוק מתאר גברים המחפשים זונות, לא ניאופים. מסורת התוספתא מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי, תנא בן דור חורבן הבית II; היא מציעה חלופה לתיאור התור המתארך, ועדין אין בה בקורת מוסרית על הנוהל. אולם הרבנים המאוחרים יותר וכן עורכי התלמודים חשו בצורך לבאר את הביטול הנזכר במשנה בצורה אחרת לגמרי – כתגובה לצביעות בטקס המתיר לבעלים עבריינים לצאת ללא עונש בעודם 'בודקים' את נשותיהם באותה עבירה עצמה (בדיקה הכרוכה בסכנת מות). עם הזמן, כנראה, דחפו יצרי-מוסר את הרבנים לפרש את הביטול כצורך מוסרי.

ברור, אפוא, כי גם ביטול שעבוד העגונה יושג ביחסי-מין של העגונות עם גברים אחרים (לא בעליהן שנטשו אותן או נעלמו), והולדת ילדים בכלל זה, כי הן הועמדו במצב המאלץ אותן לעקוף את איסור הניאוף דאורייתא כדי לאפשר את קיום מצוות "פרו ורבו" דאורייתא; את המצווה הראשונה הזאת מסר ה' לכל אדם ויצור חי, ולכן היא קודמת בחשיבותה.
האם התנהגותן של עגונות, החיות עם גברים אהובים ויולדות להם ילדים, מתאימה להגדרת הניאוף? ודאי לא! אפילו במקרה של ניאוף מובהק ברור כי נשים אינן יוצרות קשרים עם גברים 'סתם', כדי לספק את תאוותיהן בלבד (כמו הגברים) – והתורה הכירה בכך בציטוט שהובא לעיל, אלא עושות כן משום הצורך להיות נאהבות ולהרות רק לגברים הנאהבים. קרוב לודאי כי אי-יכולת הגבר לענות על צרכיה הגופניים / רגשיים של אשה הוא הגורם לה לצאת להרפתקה מחוץ למשפחה. איזו מצווה מתקיימת בהינמקות אשה ללא אהבה לשארית חייה? כיצד יוכל גבר, המנהל לא פעם הרפתקה 'מן הצד' גם אם אשתו מספקת אותו, לשפוט את התנהגותה של אשה?

וכבר נאמר: "הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו;" (ישעיהו, נח: ו).

רבים יאמרו: "המנאפות הולכות לגיהינום!"
על כך אשיב: אין ניאוף בבניית אשה את חייה מחדש אחרי ש'בעלה' הפסיק לתפקד כבעל מכל בחינה שהיא, הוא מתנכר לשמחתה ומייסר בכל דרך לא רק אותה אלא גם את ילדיו ממנה. אפשר אף לשאול: מדוע מאיימים על העגונה שהיא תלך לגיהינום? באיזו קייטנה, בדיוק, נמצאת העגונה עכשיו?
הבה נחקור את עומק דברי התורה בכנות. נגלה כי כבר הונחה התשתית לשחרור העגונה וילדיה מייסוריהם. אין צורך לחדש הלכות; עלינו רק לאזכר את אשר נכתב בתורה בלב אוהב ובהשקפה מחודשת.

מהו המעמד האמיתי של עגונה וילדיה? כשנבחן בכנות את מעמדם של העגונה וילדיה נראה עד כמה קשה להאמין שגבר יטיל סבל כזה לא רק על (ex)-אשתו-האהובה, אלא גם על ילדיו-הוא. עוד יותר מזעזעים הם העושים זאת לזמן ממושך, אחדים מהם לפרק בלתי מוגבל. מה נוכל לאמר על הרבנים והדיינים המסייעים ומעודדים עבריינים אלה? מיד נראה כי גברים הנושאים באחריות להחזקת נשיהם וילדיהן בכליאה כזאת הנם באמת מפלצות על פי התורה וכי הם, ולא ה'מנאפות', צפויים לעונש החמור ביותר הקצוב בתורה. זאת ועוד לגבי הרבנים והדיינים העוזרים לגברים הללו – התורה מבטיחה עונש קשה במיוחד גם עבורם.

בעוד האלמנה והיתום נקלעים למצבם העגום והפגיע כתוצאה מפועל אלוהי, העגונה וילדיה סובלים כל כך מידיו של גבר היכול להמשיך במעשיו בתמיכת המערכת הרבנית-דיינית. עגינות וילדי עגונות הם, אפוא, פועל ידיו של גבר המשים עצמו אלוה כדי ליהנות מתחושת נקם כוחנית. הנקימה אסורה בהחלט מהתורה (ויקרא, יט: יח). איזה חטא גדול יותר?
הנביא מביא לעם ישראל את דברי ה' בהם הוא מודיע כי לא מסר 'גט' לאשתו-כביכול. הבה נתבונן באותם פסוקים כדי להבין את הסילוף והסטיה העצומים של הגברים המסרבים לתת גטים לעגונותיהם ומטילים סבל מתמשך על ילדיהם. נקרא בישעיהו, מט: כו – "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." ומיד: "כה אמר ה', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו; הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם," (שם, נ: א).
ה'אם' בקטע זה היא השכינה (=ההיבט הנקבי של ה'). כמובן, אין זה רצון ה' "לשלח אותה", ופירוש הקטע: השכינה נסתלקה מעל ישראל בגלל עוונותינו. בפסוק הקודם, לפני אזכרת הגט, ראינו כי על אף חטאיהם של בני ישראל עדין הם נחשבים לילדיו של ה' והוא יילחם את מלחמותיהם נגד עושקיהם. מכאן נבין עד כמה בלתי אנושי הוא מצד גבר לגרום סבל לילדיו, במיוחד ילדים רכים שלא חטאו כלל.

מצב העגונה וילדיה גרוע בהרבה מזה של האלמנה והיתום. תחילה על העגונה וילדיה להתמודד עם הבעיה הכלכלית. תלאותיהם הכלכליות של העגונה וילדיה הן, בדרך כלל, קשות מאלה של האלמנה והיתום; אלה האחרונים בדרך כלל יורשים רכוש וכסף – דבר נדיר מאד אצל עגונה ו/או ילדיה. גרוע עוד יותר: אם הגבר שנטש את העגונה היה חייב כספים ו/או אם הוא ממשיך להסתבך בחובות, העגונה (ברוב המקרים) תאולץ לשאת גם בתשלומים אלה. ברור, אפוא, כי מצבם הכלכלי של העגונה וילדיה עלולים להיות הרבה יותר גרועים מזה של אלמנה ויתום [מעניין: אין מונח מיוחד בעברית לילדיהן של עגונה וגרושה]. בחברה בה שופטים את האדם, בדרך כלל, על פי הצלחתו החומרית – איפה נמצאים העגונה וילדיה? כל מה שנאמר בתורה לגבי אלמנה ויתומים יהיה, אפוא, נכון ביתר שאת, בחינת "קל וחומר" (=כך ועוד יותר; מדת-היקש נפוצה מאד בפרשנות התורנית), לגבי עגונה וילדיה.
העגונה וילדיה חשופים לרמות עמוקות ביותר של השפלה ציבורית; רווחת מאד הדעה (השקרית במרבית המקרים) המטילה את מלוא האשם במצב שנתהווה על כתפי העגונה עצמה. מיד נתבונן באשר אמרה התורה על המשפיל את הזולת בפומבי.
אלמנה עשויה להינשא שוב; ליתומים יש תקוה כי יבוא יום בו ישוקם מצבם והם יחיו בבית חם, נאהבים ע"י אמא ואבא-חדש, נשמרים ע"י שני הורים אוהבים וצורכיהם מסופקים להם – כראוי לכל ילד. העגונה וילדיה אינם רואים קץ לסבלותיהם. הם נתונים לחסדיו של אדם מופרע המשים עצמו אלוה לגבי גורלם של בת-זוגו לשעבר וילדיהם (האם היה הוא מופרע ביום החתונה? האם הנישואים תופסים הלכתית?). העגונה וילדיה נתונים לחסדי רבנים / דיינים המוצאים בכל מקרה של עגינות הזדמנות 'לעשות קופה' נאה. הם זוכים בסכום מופקע על חשבון סבלו של יהודי אחר. הם מצדיקים את התנהגותם הגסה והאטומה באומרם לנפשם: "עגונה זאת היתה, לבטח, רעיה בלתי נסבלת". על סמך מה, שואלת אני, מניחים הם זאת? על סמך השמצת ה-ex שלה? הרי אפילו אם אמנם ייסרה האשה את בעלה בעודם חיים יחד, רשאי הוא לגרשה (דברים, כד: א)! בנסיבות מסוימות מפסידה האשה את כתובתה, הכל לפי התנהגותה ככתוב בתורה, אך היא חייבת לקבל גט מכל מקום (שלחן ערוך, אבן העזר, עז: ב)! גברים המשאירים את נשותיהם-לשעבר עגונות ואת ילדיהם במצב נזיל גוזלים מהם הכל, אפילו את תקוותיהם.

תיארנו את מצבם של העגונה וילדי העגונה, וראינו כי הוא גרוע יותר מזה של האלמנה והיתומים מכל בחינה; הבה נתבונן בכתוב בתורה על אלמנה, יתום, והלבנת פני אדם ברבים – ומהם העונשים בתורה על עבירות מסוימות.

כתוב בתורה: "לא תגנב!" (שמות, כ: יג). אנו לומדים (בהיקש אל שמות, כא: טז) כי זהו מעיקרו איסור על חטיפת אדם (איסור גניבת רכוש נדון בתורה בהרחבה במקומות אחרים). גניבת נפש (החלק המודע של הנשמה, העצמיות) היא פשע. עד כמה, אפוא, חמור יותר פשעו של הגונב את הנשמה עצמה (הרובד העליון, חלק א-לוה), כלומר: מונע מהנשמה את האפשרות להיוולד!?

העונש על גזל הרש הוא מיתה בידי שמים. עד כמה חמור יותר מעשהו של המרושש בזדון את אשת נעוריו ואת ילדיהם והגוזל מהם את זכותם לשיקום חייהם ולניהולם באופן תקין, על פי היכולת הגנוזה בכל אדם!?

"כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים;" (שמות, כב: כא–כג). לפי אחד הפירושים למובאה זאת מדובר כאן בדיינים, הנמנעים מלסייע לנדכאים אף כאשר הדבר ביכולתם, וכך מביאים על עצמם מיתה בידי שמים (ר' רש"י על אתר).

"ולא תונו איש את עמיתו," (ויקרא, כה: יז). חכמינו מבארים (בבא מציעא, נח: ב) כי המדובר כאן באונאת דברים (=התעללות מילולית-נפשית; אמירת דברים הגורמים צער לזולת), האסורה מכל וכל. כפי שראינו לעיל, נשלח הנביא ישעיהו כדי למסור לישראל: "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון , וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב." מתוך כל אלה למדים אנו: אונאת דברים היא חטא כה חמור עד כי נקצבה לעוברים עליו מיתה בידי שמים. ונכון הדבר, כי ייסורי נפש ורגש הם פגיעה בעצמיות, בהוויה. עד כמה חמורה יותר עגמת הנפש הנגרמת בידי גבר המסרב לתת גט לאשתו, גורר אותה מישיבת בית הדין הזאת לבאה אחריה, משמיץ אותה בכל הזדמנות, משלה אותה להאמין בכל פעם כי העניין סגור – ושוב ממאן לתתו לה!?

בהמשך אותה גמרא (בבא מציעא, נט: א) מורה לנו דוד המלך כי הבא על אשת איש [בעדים ובהתראה] מיתתו בחנק ע"י בית דין של מטה, ויש לו חלק בעולם הבא; המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק בעולם הבא. שוטים נוטים לחשוב כי העלבת אדם בציבור או התעללות נפשית/מילולית הן עבירות פחות חמורות מניאוף, כי אין בית דין של מטה קוצב עונש עבורן. למעשה אלה עבירות כה חמורות עד כי אין בית הדין הארצי מסוגל להקיף אותן בענישתו. יהא חוק זה ידוע למביאים על העגונה וילדיה חרפה מתמשכת!

אנו לומדים במסכת בבא בתרא (פח: ב): "אמר רבי לוי, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות." מכאן יובן: גבר המאלץ את אשתו-לשעבר ואת ילדיו לחיות בקשיים כלכליים (הנובעים מהעגינות לעתים קרובות), גוזל את שלוות נפשם, גוזל את מעמדם החברתי, גוזל את תקוותם לעתיד טוב יותר – מביא על עצמו עונש הרבה יותר גדול מזה של העגונה העשויה למצוא לה איש אהוב וללדת לו ילדים. שוב, אל נשכח כי העונש על ניאוף הוא חנק; בעוד עונשו של המייסר אלמנה ויתום (שמעמדם, כפי שראינו, עדיף כלכלית וחברתית על זה של העגונה וילדיה) הוא מיתה בידי שמים.

המבול, כך למדנו, בא לא בגלל כל סטיות המין שאמנם התרחשו אז, אלא כאשר סטיות הצדק הצטברו בהמון, ככתוב: "...כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ;" (בראשית, ו: יג). התורה שבכתב אף לא הזכירה, למעשה, את סטיות המין כסיבה המפורשת ל"קץ כל בשר;" עלינו להסיק משמוש הלשון המקראי כי "מין בשאינו מינו" היה לתופעה רווחת: "אמר רבי יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל;" (סנהדרין, קח: א). רבי יוחנן לומד זאת מהפסוק: "...כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ;" (בראשית, ו: יב). השחתה מוסרית, וודאי גזלת שלוות הנפש של זולת – גרוע מזה, גזלת זכותן של נשמות להיוולד ולהגיע לרמה גבוהה יותר של א-לוהות ע"י קיום מצוות, פשעים אלה חמורים הרבה יותר מניאוף. עלינו לתפוס זאת: התורה רואה עבירות על הצדק באור שלילי יותר מאשר 'אי סדרים' ביחסי מין. המדמיינים כי חטאיו של הכובל את אשתו בעגינותה ומייסר את ילדיו הנם פחות חמורים מאלה של המנאף, חיים בטעות מרה ומפירים את מצוות התורה.

למודו של רבי לוי שצוטט לעיל (בבא בתרא, פח: ב) בדבר עונשם של המשתמשים במדות פסולות במסחר, החמור יותר מזה של הנואפים, מובא ע"י הרמב"ם (הלכות גנבה) וע"י הטור (חשן משפט, רל"ג). עלינו לזכור כי על פי התורה קשה אונאת דברים מאונאת ממון. "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, גדול[ה] אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלהיך' (ויקרא, כה: יז) וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך', ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו;" (בבא מציעא, נח: ב ואילך). יעיין נא הקורא שם לדיון מפורט על היחס בין חוקי מדות פסולות, הלבנת פני אדם ברבים, מתן כבוד לאשתו של אדם וניאוף. כל בעל לב יוכל להבין, אפוא, כי גבר המתעלל לא רק באשתו-לשעבר אלא גם בילדיו-הוא – נפשית, כמו גם כלכלית – איבד את מקומו בעולם הבא. הוא מת-מהלך שהביא על עצמו מיתה בידי שמים. אשתו-לשעבר נחשבת לאדם שעבר תיקון רוחני – במדרגה גבוהה יותר מזאת שעברה האלמנה. נישואיה, למעשה, פקעו והיא מותרת לכל אדם פרט לכהן גדול. גם ילדי העגונה עברו תיקון במדרגה גבוהה מזאת של היתומים. האם העגונה וילדיה לא נרצחו נפש? "ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים, עני דכתיב 'כי מתו כל האנשים' (שמות, ד: יט), מצורע דכתיב 'אל נא תהי כמת' (במדבר, יב: יב), וסומא דכתיב 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' (איכה, ג: ו), ומי שאין לו בנים דכתיב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' (בראשית, ל: א);" (נדרים, סד: ב). מכאן נראה בבירור: אחרי שהומתו (=נתרוששו), עברו העגונה וילדיה טיהור מושלם מכל חטאיהם והבעל-לשעבר אינו רק רוצח; ע"י הריגת ילדיו הוא גם הרג את עצמו– כחסר ילדים הוא חשוב כמת. לפי התורה ה'בעל' הביא מוות על עצמו והאשה, אפוא, "מותרת לכל אדם".
לעיל הצלחנו להראות כי מעמד העגונה וילדיה גרוע מזה של האלמנה והיתום. לכן עונשיהם של המייסרים את העגונה וילדיה, ב"קל וחומר", יהיו קשים מאלה הקצובים לעושקי אלמנה ורוצצי יתום. יתר על כן, הגבר המסרב לתת לאשתו גט על פי דרישתה וכן הרבנים/הדיינים הממאנים לאלץ אותו לעשות כן בכל דרך מותרת, בצעו את הפשע שאין להעריכו של מניעת לידה מנשמות.
באמת, למדנו כי "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים הביישנין וגומלי חסדים;" (יבמות, עט: א). כמו כן למדנו: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה... [והם] אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא;" (אבות, ה: יט). ייחוסו היהודי של אדם, המשאיר את אשתו עגונה ואת ילדיו במחסור, הוא בספק רב. לפיכך גם עצם נישואיה של האשה ליהודי מוטלים בספק. אם לא, הרי היא חופשיה לחלוטין. באשר לשאלת ההליכה לגיהינום בה נגענו לעיל, גם לכך נותנת המשנה תשובה ברורה (עין שם).
בדיוננו זה הראינו כי יש תקדימים למכביר, בתורה על כל רבדיה, היכולים לשמש בסיס לשחרור העגונות. כל הדרוש כדי לגשת לעניין זה ולהצליח – הוא רצון טוב.

דורין דותן, צפת
ה'תשס"ד