ב"ה
תחית המתים - שנת שמיטה
הגופים שלנו הם הגניזה והמטמון של אוצר המחשבות, הלימודים, התקוות, הרגשות, התפילות והמעשים של כל אבותינו ואמהותינו לאורך הדורות מאז אדם הראשון וחוה אשתו.
אנו נהנים מזכויות כל הטובה שהם עשו, הרגישו וחשבו; מאידך, בידינו מופקדת האחריות לתקן את מה שהם לא הספיקו לסיים או לתקן במהלך חייהם. אנו כל תקוותיהם להגיע לשלמות – לנחת אין סופית.
כאשר אנו חשים עצב או כאב, או כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצב קשה, אחד (או אף יותר) מאבותינו/אמהותינו מאותת/ים לנו כי עזרתנו נחוצה, כדי לתקן משהו עבורם.
כשאנו מצווים על לבבינו להיות בשמחה, אנו משמחים את כל אבותינו ואמהותינו במשך כל הדורות – ואת כל אלה שהיו ביחסים אתם! היכול לעורר שמחה בלבו, מעשהו מפיק רצון במיוחד ומשעשע את נשמות הילדים הטמונות בו. לכן, על האדם לאהוב, לשחק ולהצחיק.
חשוב מאד לשחק בעת ההתעלסות.
כל אבותינו ואמהותינו טמונים בנו ממש. במידה בה הם שלמים ושמחים, בה הם חיים. במידה בה הם עצובים או שרויים בחוב (ממוני או מוסרי) שלא נפרע, הם "מתים". תקוותם לתחייה מחדש מופקדת בידינו.
כאשר אנו סולחים לאדם שפגע בנו, אנו גם סולחים על חטא של אחד (או יותר) מאבותינו/אמהותינו. כאשר אנו מוחלים על חוב, אנו פורעים גם את חובות אבותינו/אמהותינו. כך, הם יכולים לנוח בנו. זה המובן האמתי של המונחים: מנוח, מנוחה ונחת.
שימחתם כאשר החובות המוסריים והכספיים שלהם הוסדרו על ידינו, היא אדירה.
כמו כן, עלינו ללמוד לשחק, לצחוק ולהצחיק. העושה זאת יזכה לשמוע את קריאות השמחה, הידד והלל, של אבותיו ואמהותיו מכל הדורות ובכל התפוצות וישמע את הדי צחוקיהם בתוכו – במיוחד צחוקיהם של הילדים מכל דור ודור. בתוך קולות צחוק אלה הוא גם ישמע את ההיגוי הנכון של השם המפורש, היגוי אותו כהן הראש בלבד יכול להשמיע בקדש הקדשים, אך ורק ביום הכפורים. היגוי השם המפורש מהדהד בכל מקום וזמן, בכל ארץ ובכל תקופה ממש. הוא ישמע קול זה בגופו ויתאחד אתו. וזאת האמת אודות מהות "אין סוף בגוף" – תחיית המתים ממש.
תחית המתים - שנת שמיטה
הגופים שלנו הם הגניזה והמטמון של אוצר המחשבות, הלימודים, התקוות, הרגשות, התפילות והמעשים של כל אבותינו ואמהותינו לאורך הדורות מאז אדם הראשון וחוה אשתו.
אנו נהנים מזכויות כל הטובה שהם עשו, הרגישו וחשבו; מאידך, בידינו מופקדת האחריות לתקן את מה שהם לא הספיקו לסיים או לתקן במהלך חייהם. אנו כל תקוותיהם להגיע לשלמות – לנחת אין סופית.
כאשר אנו חשים עצב או כאב, או כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצב קשה, אחד (או אף יותר) מאבותינו/אמהותינו מאותת/ים לנו כי עזרתנו נחוצה, כדי לתקן משהו עבורם.
כשאנו מצווים על לבבינו להיות בשמחה, אנו משמחים את כל אבותינו ואמהותינו במשך כל הדורות – ואת כל אלה שהיו ביחסים אתם! היכול לעורר שמחה בלבו, מעשהו מפיק רצון במיוחד ומשעשע את נשמות הילדים הטמונות בו. לכן, על האדם לאהוב, לשחק ולהצחיק.
חשוב מאד לשחק בעת ההתעלסות.
כל אבותינו ואמהותינו טמונים בנו ממש. במידה בה הם שלמים ושמחים, בה הם חיים. במידה בה הם עצובים או שרויים בחוב (ממוני או מוסרי) שלא נפרע, הם "מתים". תקוותם לתחייה מחדש מופקדת בידינו.
כאשר אנו סולחים לאדם שפגע בנו, אנו גם סולחים על חטא של אחד (או יותר) מאבותינו/אמהותינו. כאשר אנו מוחלים על חוב, אנו פורעים גם את חובות אבותינו/אמהותינו. כך, הם יכולים לנוח בנו. זה המובן האמתי של המונחים: מנוח, מנוחה ונחת.
שימחתם כאשר החובות המוסריים והכספיים שלהם הוסדרו על ידינו, היא אדירה.
כמו כן, עלינו ללמוד לשחק, לצחוק ולהצחיק. העושה זאת יזכה לשמוע את קריאות השמחה, הידד והלל, של אבותיו ואמהותיו מכל הדורות ובכל התפוצות וישמע את הדי צחוקיהם בתוכו – במיוחד צחוקיהם של הילדים מכל דור ודור. בתוך קולות צחוק אלה הוא גם ישמע את ההיגוי הנכון של השם המפורש, היגוי אותו כהן הראש בלבד יכול להשמיע בקדש הקדשים, אך ורק ביום הכפורים. היגוי השם המפורש מהדהד בכל מקום וזמן, בכל ארץ ובכל תקופה ממש. הוא ישמע קול זה בגופו ויתאחד אתו. וזאת האמת אודות מהות "אין סוף בגוף" – תחיית המתים ממש.
