עצבות: שורש
כל רע
איזה מין יהודי לא מתלהם בזמן מלחמה???!!! איזה יהודי לא מרחם, לא בוכה, לא מגיב עד כלות כחותיו? – יהודי
בעל שליטה עצמית.
הגיע הזמן לדון בנושא זה. יש כעת בעולם התנגדות לגלויי
הרוע ותשוקה לשחרור מהם במידה מספקת, כדי להצדיק דיון פומבי בשורש הרוע.
כיום ניכרת התקדמות גוברת בהשראת עצבות וביצירת
אירועים מגבירי פחד מצד אלה המסוגלים
לשלוט רק ברמת הקיום הנמוכה, האטית והמטופשת המיוצרת ע"י סבל. הם חייבים
לדאוג לעצבותנו המתמדת כי הם מפעילים כח לא-להם, ובאמת אין הם יודעים כיצד לנהל
זאת. כדי לתחזק אותו כח עליהם להבטיח שנמשיך לייצר סבל אפילו בשעה בה אנו מוחים
נגדו. הם יודעים כי העדר-האושר שלנו הוא המניע את ממלכתם. לכן הם, ברוחב ידם, ספקו
לנו את הרשת החברתית (אינטרנט) – דרך מצוינת לתקשורת-אבלים בפריסה עולמית, בה
מעודדים אנו זה את זה להתלונן על מסכנותנו. בעזרת מכשיר נפלא זה יכולים אנו להקיף
את העולם במארג של עצבות החוזר ומתהדהד בהגברה עצמית. כל הנדרש מאתנו כדי להמשיך ביצירת רשת זאת הוא דיונים
אין-סופיים בפריטי ה-"חדשות" בהם הלעיטו אותנו, דרכם נגרום זעם זה לזה,
ונשוחח על היותנו עבדים בלבד – חשופים לריסוסים כמו חרקים, תוהים: 'עבור מי נוצרו
כל אותם מחנות-מעצר הריקים?'
אנו ממורמרים, זועמים ומותשים מצורת חיינו, וכך יאה
כתגובה ראשונה. אך טרם עמדנו במלוא המובן על הפיכת תגובתנו, כממורמרים-זועמים
דוברי אמת, למכשיר המופעל נגדנו כמגביר את סבלנו. באותה צורה (כעת נוכל להכיר בכך)
אנו מחשלים את אזיקינו, אפילו בעודנו קובלים על שעבודנו, לומדים איך לפורר את כבלי
הברזל.
רבי נחמן מברסלב (א ניסן
ה'תקל"ב – יח תשרי ה'תקע"א), המורה הגדול לחסידות, אומר:"מצוה
גדולה, להיות בשמחה תמיד." הוא לא הסביר מדוע זה חיוני. עצבות, לדבריו,
"היא הכשת נחש": הארס נע בגוף חיש והופך לדכאון. היה זה, מן הסתם, באור
מספק לתלמידיו של רבי נחמן; אך כיום הוא נשמע משעשע וקליל – נחוץ לנו פרוש מעמיק
יותר, המלווה בהבהרות בעלות צליל שׂכלתני, שיתאים לדעת תקופתנו. יתר על כן, רבי
נחמן לא הסביר כיצד העצבות פועלת במישור החברתי-כלכלי של החברה. נושא זה ראוי לתשומת
לב נכבדה בימינו, ומן הדין יש לנו להאירו.
עצב הוא מלך הרמאים, ההונאה בהתגלמותה. אנשים עצובים,
כמסתבר, הם דלים וחלשים, 'קצוות' בלתי מזיקים של החברה, קרבנות חסרי ישע של נסיבות
החיים. העצבות נדמית כתגובתית, אך היא פעילה מאד. לרוע המזל, אחת מהונאותיה היא שכנועו
של העצוב כי הנסיבות העצובות שגרמו לו להיות אומלל וחסר תקוה אינן באשמתו. הן באו
"רק במקרה". כולנו יודעים לאמר: 'כך וכך עושה אותי לאומלל'. בהצהרה זאת
טמונה ההונאה. לא המצב עושה אותי, אלא אני יוצר את מצבי – התופס, תכף
להיווצרו, עמדה עקשת ומסרב להיעלם. חושבים אנו כי המצב קדם לבטלנות; אך אין זאת
האמת. הדכאון שלי חולל את המציאות.
למעשה, העצבות (רחוקה מחולשה והזדקקות
לרחמים) היא המקור לכל המערכות העצומות, הריכוזיות, המתוחכמות והמסרבות להשתנות: אלה
אופפות, משפילות ומשעבדות אותנו. הבנקאות העולמית, תעשיית המוות (צבא וממכר נשק),
שליטים ותעשיית התרופות – אלה ודומיהם, מחרידינו הגדולים, בנויים על עצבות וכן גם
מתוחזקים בה. "גלי" העצב הם היוצרים מבנים מגודלים, כבדים וסתומים אלה,
מתים-מהלכים, המופעלים ברוח העצבות אותה מזרימים חסידי הפולחן (המתברר, למעשה,
כמאגיה שחורה) דרך קבע, כדי לתדלק את מערכותיהם.
העומדים בראשי כל מערכות אלה מעריצים את בוני
הפירמידות, בהן משתמשים הם כסמלם, כי הפירמידות – ענקיות בפרוטרוט מדויק – הן
המבנים המוקדמים המרשימים, יד לעצבות, שנבנו בהצטברות של סבל העבדים ששועבדו
לעצבותם.
פעולה של רצון עילאי היא השמחה, או ביתר
דיוק: היות התגשמות השמחה עצמה. ברירת המחדל ביקום היא עצבות. רעיון זה בא בדברי
עובדי השטן האומרים בצדק: "השטן קודם
לא-להים", אולם הם טועים במסקנתם, כי "הרע קודם לטוב". הנקודה
המכרעת בענין היא: העצבות קודמת לשמחה. הרעיון מפחיד: עצבות היא ברירת המחדל של
הבורא ושל עולמו, אך נוכל להתנחם בידיעה כי אנו תולדותיו של האל שמצא בקרבו את המקור
החי של השמחה. חיים הם תוצאת גילוי זה – כל צורות החיים, ובכלל זה האדם כנזר
הבריאה.
אבל אסור לנו לנוח על עובדה זאת ולהניח לאירועים
לזרום. רצון העל של השמחה הוא פועל מתמשך של חפץ מתחדש בקביעות, שוב ושוב. לנצח
נצחים? – קצת לפני זה, נקוה; ודאי לזמן רב.
עצבות היא אמם-הורתם של כל אי-הבנה, כל תפיסה שגויה
הגורמת למחשבות מעוותות. היא שורש קלקולי היחס בבני אנוש, שורש חוסר ההבנה בכתבי
הקודש העבריים; וכל אלה מובילים לפרשנות ספוגת עצב ופחד, הלכה למעשה. עצבות כולאת
אותנו מאחורי סורג האשליה שבנינו בשכלנו ובלבבנו. המוצא מתוך הנורא בבתי הסוהר הוא
למוד השראת השמחה בלבבות, לא כתגובה אלא כפועל מכוון.
הקרבן היחיד אותו נצטרך לזבוח הוא ויתור על הנאתנו
המפוקפקת מעצבותנו הנערצת ומתוצריה. העצבות מורה לנו כי ההקרבות כרוכות בכאב, וכי
מטבעה של ההקרבה להמחיש למקריב את 'הפסדו'; הקרבן נעשה משמעותי רק בתפיסת
ערכו. גם זה שקר. א-להים מוכן שנקריב
עבורו בשמחה – ולו למען הויתור על העצבות. נדרשים אנו בהקרבתנו לבטל את מחשבתנו,
לפיה העצבות היא, בצורה כלשהי, הגונה יותר מהאושר כי עלינו להתאמץ כדי לשמוח ולשמח
את זולתנו – בעוד עצב הוא 'קו ההתחלה'. אך, זה חיוני שנעזוב את נקודת ההתחלה אם
נתקדם בדרכנו אל עידן המשיח. נדרשים אנו להקריב את הערכת הנחיצות של העצבות כ'הנעה'
ו'יצירתיות', כי עבודות אמנות לרוב נולדו מתוך דכאון, ותולדות הדכאון הן כל כך
מוצקות, בנות-קיימא... נדרשים אנו להקריב את אמונתנו, לפיה מצב העצבות הוא תוצר של
השכלה ותובנה. כל אלה שקרים. עצב הוא שקר, והוא גם שקרן. השמחה היא יצירתיות אין
סופית ותולדותיה (לא כמו העצב) הם יצורים חיים; הם חיים מתוך עצמם, נושמים בעצמם
ויולדים את ממשיכיהם; הם אינם זקוקים להחייאה מתמדת בהתנשמות רווית סבל – כמו
מוצרי העצבות. לתולדות השמחה יש חיים משלהם, שלמות וישרות משלהם. יתר על כן, הם
יפהפיים ונפלאים.
משימתנו, אפוא, היא לקבל על עצמנו את
משמעת הלב – בעדינות, בסבלנות ובלי הרף להטות את לבנו ("עד שיאמר רוצה
אני") שיהיה מאושר, ולא מפני התחושה הטובה שתבוא עם זה, אלא למען הבריאה;
תקון הלב למען תקון העולם, ולא להיפך. נכון: תחושת השמחה היא נפלאה, כמובן.
"להפתעתנו" הדבר הטוב ביותר למען הבריאה הוא גם מענג אותנו מאד. כפי
שאמרנו, א-להים אינו דורש מאתנו קרבנות רצופי סבל; גם זאת תפיסה שגויה, פרי
העצבות. הגשמת השמחה כרוכה במאמץ אתגרי, אך אין טעם מריר נלווה להקרבה. תוצר יוזמה
זאת, אם נקבל אותה יחד, תהיה בריאת עולם בו האתגר ימשיך להתקיים כדי שנוכל לגדול
וללמוד – אך בלי סבל. אתגר עשוי להיות הרפתקני, לא רצוף ייסורים, וכך יהי. אין
סיבה להאמין כי אם דבר מסוים הוא בעל ערך, הוא תוצר של סבל או נוכל לזכות בו תוך
סבל. גם רעיון זה הוא פרי חשיבה חולנית של העצוב מיסודו.
ובכן, בואו נקח על עצמנו את המשמעת המוסרית-רוחנית המשלימה
(שאלת האמונה באל היא חסרת משמעות) – נאלץ את לבבינו להיות בשמחה, להוות את השמחה.
האתגר הוא מתמשך, עלינו להתאזר בסבלנות – נתיחס אל עצמינו בחביבות ובעדינות. אנו
אוהבים את עצמנו.
דורין אלן בל-דותן, צפת
DoreenDotan@gmail.com
